פיליפינים 12.4.09

אין טיסה ישירה מישראל לפיליפינים, צריך לעבור דרך איזשהו שדה תעופה, להמתין, להחליף מטוס ולהמשיך. אנחנו עשינו זאת בהונג קונג שנמצאת במרחק שעה ושלושת רבעי השעה ממנילה, בירת הפיליפינים. בילוי של שלוש שעות בשדה תעופה אינו בילוי, אבל אפשר לנצל את הזמן לשם התבוננות. המון אנשים, כולם צועדים לכאן ולשם, לאן ממהרים? מדוע לא יושבים בבתיהם ונהנים משקט וממנוחה? כנראה שאנשים רוצים לנוע. נע ונד תהיה בארץ, צאצאי קין. בשדה התעופה בהונג קונג הרבה שוטרים, שומרים, מראי דרך, מובילי זקנים ונכים, כולם במדים, הגברים בחליפות שחורות ועניבות, לפעמים גם מכובעים בכובעי מצחייה והנשים בחליפות גם הן, מחזיקים/ות מכשירי קשר, אקדח, אלה, מסבירי פנים, אדיבים, רציניים, המדים מכתיבים התנהגות. לכל אחד בכיס החליפה הוראות מדויקות מה מותר ומה אסור, לשבת – אסור, לפטפט – אסור, לתת הוראות – מותר, לאכול – אסור, גם לשתות, לעשן, בוודאי שלא. ללכת במרץ - מותר ומותר גם לעמוד במקום ולהיות מוכן לפנייה של נוסע. גם דיילות ואנשי צוות אוויר נראים מהלכים במדים, נמרצים, תמיד יודעים את הכיוון, לא מחפשים, מהלכים בקבוצות, לעתים מצחקקים ביחד בשפה לא מוכרת, תמיד יפים ומסודרים ומגוהצים ומאופרות. קבוצות אחרות הן נשים מוסלמיות שבולטות בלבוש המכסה הכול, לפעמים רק העיניים גלויות. אישה אלגנטית, מהדסת בנעלי עקב גבוהות, הולכת לבדה, בטוחה בעצמה, רצינית, אינה מחייכת, העולם בכף רגלה. היחידים המחייכים הם ילדים קטנים ותינוקות, הם היחידים הצוחקים, בוכים, רצים ומשתוללים. כל ההולכים נושאים עיניהם גבוה, לעולם לא מביטים בעיני, הם עוקבים אחר השלטים והחיצים המורים להם את דרכם או אחר השלטים המוארים של חנויות הדיוטי פרי. ישנם גם לובשי הג'ינס ונעלי ההתעמלות שהם היחידים שמרשים לעצמם לשבת על הרצפה ליד השקעים המחברים את המחשב לרשת החשמל. לפעמים ניתן לראות קבוצת נזירות ואחת מהן מנגנת או קבוצת ישראלים שנוסעת למזרח ומתאמנת בשדה בתרגילי יוגה, או, להבדיל, חרדים מתפללים בדבקות עטויים בטליתות ובתפילין, אבל זה באמת נדיר. שדות תעופה אינם שדות, לא פורח בהם כלום, אתה לא יודע אם יום או לילה, אתה מחכה וכל מה שאתה רוצה הוא לסיים את הציפייה לטיסה ולעבור הלאה.

פיליפינים 23.4.09

כשאנחנו מגיעים לארץ, שבה החיים פשוטים, כמו הפיליפינים, אני חושבת מה מושך אותי למקומות האלה, אולי מדובר במין ניסיון להבין מהו שורש הדברים, מה נמצא בבסיס, אחרי שמקלפים את הקליפות. בבסיס אני רואה עבודת אדמה. אנשים ונשים עובדים קשה בשדה, שותלים, משקים, אוספים. כמובן שצריך גם מים, אלא שכאן אין מחסור, להיפך הבעיה העיקרית כאן היא שיטפונות.

PIC1

כשהגענו לכאן, שמתי לב שהאנשים, כולם: ילדים, מבוגרים מתבוננים בעיניי ומחייכים. תחושה של סקרנות ושל שמחה. הילדים כולם עסוקים במשחקים, אתמול התחילה החופשה הגדולה, בת חודשיים, עד 1.6 אז תתחיל שנת הלימודים. הבנים משחקים בסביבון, בקוביות, בכדור, הבנות מחזיקות ידיים במעגל ומסתובבות, הם גרים בבתים לאורך הכביש וחיים ממש בשוליים, קטנטנים לצידי מכוניות שנוסעות במהירות, נזהרים, יודעים את הגבולות.

בדרך עברנו על פני שטחים עצומים של שדות אורז. האיכרים משתמשים בתאו (בופאלו) לעזרה. המדריך סיפר לנו שראש המחוז ניסתה לשדל את האיכרים להחליף את התאו במכונה, בטרקטור. הבטיחה שמי שיביא תאו, יקבל טרקטור. ובכן, אף אחד לא הביא. בניסיון להבין את הסיבות, הגיעו לארבע: התאו נחשב לבן-משפחה, עם התאו אפשר לדבר, התאו מתרבה ולא צריך לספק לו דלק או סולר, הוא מסתפק בעשב. השתכנענו.

לאחר 10 שעות נסיעה במיניבוס היפה שבו נהג, מדריך ושנינו, הגענו לעיר בנאווי שבצפון לוזון. העיר ידועה בטראסות האורז. יצאנו לטייל בשוק המקומי. נכנסנו לחנות מקומית כדי להשתמש במרפסת שלה לצילומים, מרפסת תלויה מול הנוף. הזדמנות למפגש עם בעלת החנות, השם של החנות "פתח תקווה", כך, בעברית. מסתבר שיש כאן איזשהו ירחון מקומי שזהו שמו והיא אהבה את השם ואת משמעותו. היא יודעת שיש עיר בשם זה בישראל וגם יודעת מספר מלים בעברית. התחלנו לשוחח, אני שואלת אותה כמה ילדים יש לה, היא אומרת, ארבעה, יש לי מלאך ועוד שלושה.נגמרתי. קנינו קערה מעץ וברכנו אותה במזל טוב, היא פתחה את החנות עם שותפה לפני 6 חודשים. הלוואי שתקוותה להצלחה – תתממש.

בדרך ברכב סיפר המדריך שיש לו דודה ששימשה שש שנים כעובדת משק-בית בערב הסעודית. היא חזרה לפני שלוש שנים ומאז מצבה הנפשי מתערער. היא סיפרה שהיכו אותה שם, שאנסו אותה ועכשיו היא התחילה להאשים את כל מי שעומד לידה שהוא מתנכל לה, את אחיינה היא מאשימה שהוא רוצה לשרוף אותה. אנשים: גברים ונשים יוצאים אמנם לעבוד מעבר לים ונראה שהם מחזיקים מעמד, שולחים כספים למשפחה, אלא אף אחד לא יודע מה יהיה מצבם כשיחזרו, האם יוכלו לחזור לחייהם או שהשאירו את הסיכוי לחיים טובים ולשינוי מאחוריהם במקום שבו עבדו.

PIC3

פיליפינים 3 – אוכל בפיליפינים

אני חייבת לכתוב על האוכל. קודם כל כי זה חשוב לכולם, שנית, כי לי מאוד חשוב לאכול אוכל טעים. אני יודעת שזה לא חשוב רק לי. בסדר. אתמול עצרנו לארוחת צהרים בדרך בין מנילה לבין בנאווי. מסעדה מקומית בדרך. בחדר המסעדה חלונות רחבים לנוף היפה, על הזגוגיות מבפנים המון זבובים שנלכדו. מגישים לנו תפריט מהוה. המסעדה כמעט ריקה לגמרי. נראה שהגישו פה אוכל בפעם האחרונה במלחמת העולם השנייה. בתפריט המון מאכלים. אני שואלת איזה אוכל מוכן יש להם. שלא יתחילו להכין לי מרק פטריות...מאיזה פטריות? המלצרית מסבירה שהאוכל המוכן הוא המקומי ונמצא בחדר הסמוך, אנחנו הולכים לשם וניצבים המומים מול המגשיות אחורי הזכוכית, מה זה? כל מיני ערבובים של חלקי חיות ברטבים למיניהם והיו שם עוד דברים לא מזוהים, פרשנו משם והחלטתי שנזמין אומלט. זה היה בסדר. הזבובים זמזמו ואנחנו אכלנו. בערב הגענו לבאנווי. על המלון אכתוב בפעם אחרת. הנוף מקסים. צריך לפעמים להסתכל מעבר. הבוקר לא היו מים בברזים. אז ארוחת ערב – יש מזנון (בופה), אני יכולה לעבור על פניו ולא לקחת כלום למרות שלא אכלתי כלום מ-12 בצהרים. לקחתי מרק ירקות. היה טוב. הטבעתי בפנים כף של אורז לבן. סיבוב נוסף, אולי בכל זאת אפשר לקחת משהו. זה נראה כמו ניסיון של השף (...) להכין אוכל סיני, אטריות מוקפצות עם ירקות ואיזשהם חלקי בשר או דג צפים ברוטב, טוב נשארתי עם המרק והאורז הלבן. הלחמניות כאן לבנות ורכות כאילו התנור הפסיק לעבוד בתחילת האפייה. אולי הפסקת חשמל. הם לא יודעים שהקריספי של הלחם הוא הכי טעים? הם מגישים רק את הפנים של הלחם. לא באים לפיליפינים בשביל האוכל, בשביל אוכל נוסעים לפריז או לרומא...לפחות אולי זה יהיה טוב לדיאטה, למרות שבמקרים כאלה אני מפצה את עצמי בארטיק. כן, שכחתי לספר שאחרי אכזבת הערב ראיתי ארגז ארטיקים, לקחתי אחד, הוא נראה כמו ארטיק ממלחמת השחרור...אמרתי את זה כבר? אכלתי מאותו בכל זאת. מה שאני עושה מתוך רעב...אבל סיכמתי שלא באתי לכאן בשביל האוכל...בתאבון לכם...

PIC4

פיליפינים 4 4.4.09

חזרנו אחרי יום טיול מפרך והתברר שיש מים במלון, כלומר בברזים בחדרי האמבטיה במלון. אם מדברים על דברים בסיסיים, אז רחצה היא ממש בסיסית ואם אפשר אז במים חמים, בסבון נוזלי, בשמפו ריחני ובקונדישיונר ואחר כך להתהדר בבושם טוב, באפטר שייב, בדאודורנט. טוב, אלה כבר הכיסויים, כמובן. יצאנו לראות את טראסות האורז מעוד מקום, נסיעה של למעלה משעה בשביל עמוס בבורות ובאבנים. היינו אמורים גם להגיע לאחד מכפרי הקורדי לרה ושם להכיר מקומיים, לראות איך הם חיים. תמיד כשאני שומעת על שבטים נידחים, אני מדמיינת שאנחנו הולכים ביער ופוגשים אנשים שלא ראו מעולם אדם לבן, שחיים מציד או מחקלאות, טוב,פה מאורז ושחיים ממש באופן הכי פשוט שקיים, אוהלים, בקתות ואז כשאני מגיעה למקום, מברר לי שאיחרתי ב-80 שנים, כבר גילו אותם, הם כבר חיים בבתים יפים ואפילו פתחו מסעדה בשביל התיירים שבאים לראות איך חיים שבטים קדמונים. אז כדי להגיע בדרך לא-דרך נסענו בג'יפני, הכלי הזה יכול לנסוע בכל דרך שמתאימה לג'יפים 4X4. אנחנו מיטלטלים בדרך, מולנו מגיע ג'יפני עמוס בפנים, בחוץ, בצדדים, למעלה, כמה אנשים יכול לשאת ג'יפני? זו שאלה טובה לחידון. אף אחד לא יצליח למצוא את התשובה הנכונה. ילדים קטנים תלויים בכל מיני מקומות על הג'יפ, נוצר מפגש בין ג'יפנני עולה לג'יפני יורד, זהו אירוע משמח במיוחד, אחד נוסע רוורס, השני על קו התהום, אם לא כתוב למחרת בעיתון ש40-50 נהרגו בנפילה לתהום (הנה כבר נתתי רמז למספר הנוסעים), סימן שהמעבר הצליח. אז נסענו ככה המון, הדבקתי לי מדבקה נגד מחלת ים והגענו לנקודה שממנה יש להמשיך ברגל. די הרבה רכבים, אנחנו איננו היחידים שיוצאים לגלות שבטים נידחים, אפילו מלים בעברית אנחנו שומעים ומסתבר שזוג צעיר (מאיתנו) עם בנם בן ה-16 הגיע לכאן. מזוודים אותנו במקלות הליכה ולדרך שעה בין הרים ובין סלעים, בירידה לכיוון העמק. .שם נמצא הכפר הנעלם, שמאז כבר ניתן לו שם והוא Batad, למקרה שתפגשו בתשבץ בשאלה: שם כפר בפיליפינים בצפון לוזון בו חיים אנשי הקורדי לרה. או שחבר טלפוני ישאל אתכם. אתם יכולים להרוויח בזכות תשובה כזו כמה אלפי שקלים. תמיד כדאי להרחיב את ההשכלה...אז הלכנו ובדרך דוכנים כאלה של מוכרים וגם כאלה שמכנים את עצמם בעלי מסעדות, עד שבסוף, כ-50 מ' מעל הכפר, התישבנו במסעדה ואז גם התברר לנו שזהו יעד הטיול. לשאלתי מה לגבי המפגש עם אנשי הקורדי לרה, אמר לי המדריך שהם בטח הלכו. ואז התברר שיש גם מפלים, אבל הם רחוקים, כלומר צריך ללכת בכיוון אחד כשעתיים וגם בסוף זה מאוד מחליק. אני חושבת על הדרך בחזרה עד הג'יפני ופתאום קל לי לוותר על הכפר ועל תושביו הבלתי נראים ועל המפלים. הדרך בחזרה לא קלה, אבל לא נורא, אני לא צריכה להדביק שום קצב, הקבוצה הקטנה שלי – יעקב והמדריך מתאימים את צעדיהם לצעדי. עם ההגעה לג'יפני, יעקב מציע לי לעלות על הגג. אחרי נסיונות לסירוב שנתקלו בתחנונים מגוונים, אמרתי שאעלה. מישהו יודע מה נמצא על הגג? ובכן, גגון. לשבת על גגון, פירושו לאפשר לחלק התחתון של גופך לחוות חווית התעללות, החזקתי מעמד דקה אחת ובקשתי לרדת. יעקב נשאר שם, כדי להוכיח שהוא גבר. אז צלמתי אותו כדי שכולם ידעו. אחר כך עוד פנצ'ר בגלגל, שלא אנחנו צריכים לתקן וזהו. סוף החוויה. ד"א מרפסות או מדרגות האורז ממש מדהימות. בנות 2000 שנים. כבר אמרתי?

פיליפינים 5 – פרק המיועד לבעלי לב חזק5.4.09

כיון שלפני כשבוע התחילה החופשה הגדולה, אנחנו רואים המון ילדים. הם כל כך יפים, שיער שחור, מבריק וחלק, עיניים גדולות ושחורות, פנים עגולות וחייכניות. בכפרים, בהם אנחנו משוטטים, לכל משפחה 6-8 ילדים. כל אישה בגיל הפוריות נושאת תינוק, או נמצאת בהריון. הן תולות אתהילדים בשק עשוי בד, כמו שהנשים המודרניות במערב עושות, בהתבססן על המחשבה הטוענת שהטבעי הוא הנכון יותר.

PIC7

המטרה הבוקר הייתה לנסוע בג'יפני לכפר Hapau, שבניגוד לכפרים האחרים פה, גם הוא מפורסם במדרגות האורז שלו.

תוך כדי נסיעה, או יותר נכון תוך כדי קפיצות, אנחנו רואים בצד הדרך התקהלות. בשבילנו זו תמיד הזדמנות לראות, לשמוע, לנסות להבין מה קורה. הנהג הולך לברר, הם יושבים סביב המת, אוכלים ושותים. יעקב מיד קופץ על השמחה ואני מתקשה לקבל את הרעיון כיון שאני חוששת שנפריע למשפחה, שנבוא כזרים למקום לא-לנו. לא עזר לי דבר ונשות המשפחה יצאו אלי ובקשו ממני להיכנס. הם התקבצו כולם בבית ומחוצה לו, עשן עולה מאיזו מדורה, אוכלים, מדברים, צוחקים. אחת הנכדות של הזקן שנפטר בשיבה טובה בגיל 85 (בערך, הם לא יודעים את הגיל המדויק), שהתחתנה עם בחור מקוריאה, חיה שם ובאה במיוחד לטקס האשכבה והלוויה, התנדבה בשמחה להסביר ולתאר. ובכן, עם מותו של הסב, הגיעו כל בני המשפחה המורחבת, עשרות אנשים והם נמצאים יחד במשך 10 ימים. הסב מונח ביניהם בארון, שחלקו העליון מכוסה זכוכית, לולא חצצה זכוכית בינו לבינינו, לא הייתי מנחשת שמונחת לפני גופה. ליד הארון מונחים שני תיקים גדולים, כמו עטיפות גדולות של מתנות, בתיק הגדול מונחות עצמותיה של גברת סבתא ובעטיפה השנייה נמצאות עצמותיה של ביתו שנפטרה. הן מונחות לידו, כדי להראות לו את הדרך. איך בדיוק הם משמרים את הגופה במשך 10 ימים עד לקבורה, איננו יודעים, אבל ניתן לסמוך עליהם שהם יודעים, עובדה הם עושים זאת כבר אלפי שנים ואף פעם לא התפקשש להם...בכל יום נשחט חזיר להאכלת החברים וביום האחרון – שהיה היום – הם שוחטים שני חזירים, אולי גם סבא יהיה רעב, אחרי ימים רבים בהם לא אכל.

PIC8

אנחנו, כלומר, הוא, מצלם ואני רוצה לצמצם את עצמי למינימום, עד שאני שומעת ילד קטן בוכה ואני שואלת את אביו שמחזיק אותו על ידיו מדוע הוא בוכה ואיפה אימא שלו, אז מסתבר שהאם נמצאת בישראל, בירושלים והיא לא נסעה לשם לחופשה. היא ילדה את הילד בישראל ואיך בדיוק החזירה את הילד ואיך הגיעה לישראל שוב, אינני יודעת. אם כן, צילמנו גם אותם, החיים, וספרתי להם שאני עובדת ב"קו לעובד" ואם היא צריכה איזו עזרה. הנכדה החמודה מקוריאה שהיא אחותה של הפיליפינית העובדת בארץ, לקחה ממני את מס' הטל' והאימייל ונהיה בקשר. שמה של הפיליפינית, רמי בהיל 054-5231903, יעקב גם נתן למשפחה מתנה, כדי שיוכלו לקנות רבע חזיר. אחרי חוויה כזו, אפשר לישון, אבל אנחנו גיבורים שבגיבורים ממשיכים בדרכנו, לראות טראסות אורז, הפעם הלכנו בתוכן. לא דמיינתי שאפשר ללכת בתוך השדות, אבל מתברר שבין שדה לשדה יש מין שבילים צרים ביותר. השמש חמה ביותר ואנחנו הולכים כמו לוליינים על החבל הצר שבין החלקות, ליפול לחלקה כזו – ממש לא נחמד, קודם כל זה גבוה, שנית זה מלא בוץ. בתוך החלקות, בין שתילי האורז שוחים להם דגיגונים שיחד עם גבעולי האורז יגדלו ויצברו בשר ומלבדם יש גם מיני קונכיות ורכיכות שבבוא זמן הקציר ייאכלו בשמחה על ידי כל בני המשפחה. ושוב מגיעים לנקודת תצפית ומצטלמים עם זקנים מקומיים לבושים בבגדים מסורתיים, שיניהם מרוטות מרוב לעיסת ביטל-נטס (תערובת של פרי עץ הדקל, ליים וטבק שגורמים ללועס התרוממות רוח מן הסוג שחווה שתיין לשוכרה או הלוקח סמים).

הבתים המסורתיים הינם צריפים בעלי חדר אחד, מורמים מהאדמה באמצעות כלונסאות וניתן להיכנס אליהם באמצעות סולם. נאמר שאתה מגיע להתארח אצל משפחה במחוז Ifuago, לדפוק בדלת אי אפשר, כי הדלת נמצאת בגובה 2 מ', לצלצל בפעמון גם אי אפשר, כי אין פעמון. להתקשר בסלולרי ולבקש שיפתחו לך, גם אי אפשר כי אין להם סלולארי, אז אולי אפשר בתחילה להעזר בסימן שיבהיר לנו אם המארחים בבית או שיצאו לטיול קצר בשדות האורז. ובכן, אם הסולם ניצב כשרגליו בקרקע וראשו בפתח, הרי המארחים בבית ואתה מוזמן להיכנס, אך אם הסולם תלוי על אחד הווים בצידי הדלת באלכסון, סימן שבעלי הבית יצאו להם לטיול ואתה מוזמן להישאר בחוץ, או שתחפש לך חברים אחרים.

יש אפשרות לשכור חדר כזה ללילה, רחוק מכל ישוב הקים איזשהו משקיע מספר צימרים בהם יכולים לבלות את הלילה זוגות צעירים שרוצים לשהות זה בחברת זו ללא הפרעה. ההפרעההיחידה שיכולה להפתיע אותם הינה ביקור של חולדה שתגיע לברר אם נשאר איזשהו מזון ואם לא , היא תעזוב מיד. חשמל אין, אז אפשר להשתמש בנרות רומנטיים, מקלחת ואסלה נמצאים במרחק של כ-10 מ' ועובדה זו דווקא יכולה לעזור לשינה רצופה וטובה, כי מי ירצה לצאת לשירותים באמצע הלילה, בחושך? אולי חזירי בר מסתובבים בסביבה? עדיף להמשיך לישון.

מתחת למלון, 240 מדרגות מובילות לכפר קטן בשם טם-אן, הגשם יורד בעוצמה, מדרגה אחת גבוהה מחברתה בכ-30 ס"מ, ברור שהם מומחים בטראסות אורז ולא במדרגות רגילות. חוץ מזה יורד גשםוהמדרגות חלקלקות, אבל כשהגענו לכפר, כל כך שמחתי שלא ויתרנו. פגשנו אישה שחיה בבית המסורתי ושהסכימה להראות לנו את סבא שלה. סבא שלה כבר לא הולך, בעצם גם לא נושם. היא מחזיקה אותו במעטפת בד בצד הצריף. היא פתחה את המעטפת ומה שראינו שם – גם אתם תראו אם ליבכם חזק ואם תמשיכו לעקוב אחרי קובץ זה עד לסופו. היא הזמינה אותנו לעלות וישבנו אצלה ושמענו סיפורים. שתי בנותיה הגדולות עובדות באיטליה והחלום שלה הוא שגם בנותיה האחרות תמצאנה עבודה בחו"ל. היא הייתה מקסימה והחליטה להלביש אותי בבגדים מסורתיים. החלפנו חיבוקים וכתובות. אם כן, מה עושות הנשים העניות בכפרים? עובדות בשדה האורז, מנקות (מעשבים), שותלות. כשהן עייפות מההתכופפויות בשדה, הן הולכות לכבס וכשהן מתעייפות מהכביסה, הן מתקנות בגדים וגם יוצרות עבודות יד בתקווה שמישהו יקנה.

פגשנו עוד אישה בכפר, אם לחמישה שבעלה נטש אותה והיא כל כך עצובה, כי אין לה די כסף לקנות אוכל לילדיה. לקחנו אותה כמדריכה שלנו בכפר ונתנו לה תמורת ההדרכה המון כסף. יעקב נבהל כשראה בעיניה דמעות כשהושיט לה את הכסף.

כרגע השוקיים כואבות מהירידות ומהעליות ומזל שיש לילה כדי להתאושש מהעשייה של היום.

פיליפינים 66.4.09

התוכנית היום, בניגוד לתוכניות הימים האחרונים, היא לראות ולצלם טראסות אורז ואחר כך ארונות קבורה הטמונים במערות.

אין מה לומר, כל עניין הטראסות הוא ממש פלא אדריכלי. הנקודות המחברות את שולי השדה נמצאות כולן באותו קו גובה ולכן נוצרת הרגשה כאילו אנחנו מסתכלים במפה טופוגראפית. העונה עכשיו היא עונת השתילה ולכן רואים המון אנשים עובדים בשדות האורז, הגברים חורשים את האדמה, לעתים ידנית ולעתים בעזרת בופאלו.

הנשים שותלות את שתילי האורז הרכים ומנקות את השדה. חלוקת התפקידים ברורה. בזמן שהצעירים במשפחה מבוססים בבוץ בשדה מבוקר עד ערב, השומרים על התינוקות הינם הסבים והסבתות, מדהים לראות סבא זקן שבפיו כבר אין שיניים מחזיק בנכדתו בת מספר החודשים כשהיא קשורה לגופו במנשא.

PIC12

הקשרים המשפחתיים מאוד חזקים כאן, אנשים עושים המון בשביל בני משפחותיהם, לדוגמה, גיסתו של המדריך שלנו נישאה ליפני וחיה ביפן. נולדו להם תאומים שהשנה הם בני 13, התאומים האלה הועברו לטיפולה של הסבתא לפני 6 שנים ועכשיו יוחזרו לאימם. לגבי האב, לא ממש ברור מה מקומו בכל הסאגה הזו. במשך השנים התאומים האלה ראו את אימם 6 פעמים, פעם אחת בשנה. כמובן שלא נוכל להכליל את התיאוריה שלנו על כל סוגי הקשרים החברתיים, נשים מספרות שננטשו על ידי בעליהם, אבי ילדיהם והן נשארו יחידות לפרנס.

מסורת עתיקת יומין בין שבטי ההרים נחשפת בדרך הקבורה. סגדה ידועה בארונות קבורה תלויים והמון אנשים מגיעים לראותם. יש כאן המון מערות טבעיות בהן הציבו את הארונות, לרוב מדובר באיזשהם כוכים על קירות המערה והם ניצבים זה על זה. היום רק זקני הכפרים מעוניינים בקבורה כזו, אבל יש לשלם לאל הרבה חזירים, כדי להיות זכאי לכך. מסתבר שאדם מכין את ארונו בעודו בחיים, כורת עץ, מכין מכסה. לגבי הגודל, בעניין זה אין בעיה, את המת מקפלים לשניים ואז הארון מספיק ארוך.

אנחנו נחשפים פה המון לענייני מוות וקבורה ואני חייבת לומר שזה ממש מסקרן. אפשר גם ללמוד על היחס לחיים מתוך היחס למוות, לדוגמה הקבורה בגובה המערה ולא באדמה מעידה על החשיבות של האדמה ושל האורז.

במערה הגדולה ביותר נמצאו על הקירות מאובנים של בעלי חיים ימיים וכמו כן יש שם נהר תת קרקעי, אותו לא זכיתי לראות. המדריך וגם יעקב לא ממש מאמינים בכוחותיי לטפס, להירטב והם מצליחים לערער לי את הביטחון. הגענו עד המדרגה האחרונה ושם הם התחילו לומר שקשה ולא מתאים וחזרנו לרכב. שוב ירדנו בנקודה אחרת, קרוב למערה אחרת אלא שמן הנקודה בה צפינו בארונות יש לרדת לעמק, שוב המדריך שואל אם אנחנו רוצים ויוצא שלא. אם הם ימשיכו ככה, אסע שוב לפיליפינים כדי להשלים את החסר.

פיליפינים 77.4.09

בעיר סגדה לא מצאנו מלון. גם כיון שמספר המלונות שם קטן במיוחד וגם כיון שהשבוע הוא השבוע הקדוש וכל המשפחות הפיליפיניות שיש להן קצת כסף, יצאו לטייל בהרים. אנחנו מנסים באיזושהי אכסניה, יעקב מזועזע מהתנאים ולכן אנחנו בדרך בכיוון מלון אחר , שנקרא Mountain Data באמצע שום מקום. כשהגענו לכאן בערב היה פה קר מאוד וגשום, למזלי היתה לי מין מעטפת מחממת מלבד הסוודר הדק, אז יעקב השתחל לתוכה ואמר לי שלולא הבאתי את המעטפת, היה לוקח שמיכה, חותך פתח בשביל הראש ועושה ממנה פונצ'ו...

במקלחת מתקן אטמור לחימום מים. אין מים חמים. מתחילים להגיע אנשי המלון בניסיונות לתקן, אחד מהם אומר, תחכו 5 דק' אולי המים החמים יגיעו. הם לא מגיעים. טכנאי נוסף מוזעק והוא מחבר את החדר שלנו למערכת (?) ופתאום נוצר פלא, זרזיף מים פושרים נוזל מן הברז. המיטה היא מיטה וחצי שקפיציה נשחקו. כל סיבוב של בן זוגי במיטה מטלטל אותה כאילו התרחשה רעידת אדמה. אנחנו צוחקים צחוק חסר הכרה. חשוך בחדר ויעקב מציע שאפתח את האור במרפסת החדר, אני פותחת וכל החדר נשטף באור. הוא אומר לי שאם יתעורר באמצע הלילה, יחשוב שזו זריחה, אנחנו מתגלגלים...

פגשתי שתי נשים פיליפיניות

הראשונה במסעדה קטנטנה בסגדה בה עצרנו לקנות ארטיק, היא שמעה אותנו מדברים עברית והגיעה אלינו בגעגוע גדול. היתה 7 שנים בארץ. עזרה לביתה היחידה ללמוד בקולג , חיה עם אביה הזקן בכפר ועוזרת לו בעיבוד השדה. היא אומרת, כל כך הייתי רוצה לחזור לישראל. היא אומרת ששמעה על נשים שניסו להיכנס שוב, חלקן הצליחו ואחרות נשלחו חזרה מיד עם הנחיתה. היא אומרת לי שנה אני כבר לא עושה כלום. בכספים ששלחה אביה בנה בית קטן, ביתה סיימה את ביה"ס לאחיות ויש לה מעט חסכונות. אני שואלת אותה מדוע אינה מבקשת לצאת למקום אחר, היא עונה לי בעברית שהיא אוהבת את ישראל ואת השפה העברית. היא אומרת שבכניסה לישראל נלקחו ממנה טביעות אצבעותיה וכן תצלום פניה ולכן אינה חושבת שתצליח לרמות את משרד הפנים.

האישה השנייה ישבה ליד נול בבית חרושת לאריגה, עובדת 8 שעות ביום, 6 ימים בשבוע ושכרה ביום הוא 150 פסוס, כלומר 3 דולר. היא אומרת שאם תעבוד יותר, תרוויח יותר, אבל כואב לה הגב, הידיים והרגליים שעסוקות כל הזמן בהחלפת חוטי השתי והערב. היא עובדת בבית החרושת כבר 5 שנים. לפני כן עבדה בסינגפור שנתיים, אבל היתה חייבת לחזור כדילטפל בהוריה הזקנים. היא מדברת ועיניה דומעות, היא יודעת שהיא ענייה, שקשה, שהיא לבדה צריכה להילחם על פרנסת ילדיה והוריה.

פיליפינים 87-4-2009

המרחק ממנילה אל אזור ההרים הוא כ-370 ק"מ. בארץ היינו עושים זאת בקלילות בפחות מ-4 שעות ואילו בפיליפינים עברנו את המרחק הזה ב-10 שעות. יש מספר כבישי אגרה שמחברים ערים גדולות, אלא שכל שאר הכבישים, אינם בבחינת כבישים כלל, נכון יותר לקרוא להם שבילים או דרכים. קודם כל הם צרים, רק רכב אחד יכול לעבור ואם נוצר מפגש, מתחילים ימינה-ימינה, שמאלה-שמאל, לפנים-אחורה. הדרכים אינן סלולות ובהרים בגלל כמויות הגשמים העצומות שיורדות כאן מתרחשות התדרדרויות של עפר, אבנים וסלעים החוסמים את הדרך. הדרך תמיד בוצית ומלאה בשלוליות. בכל הדרכים נעשות עבודות פיתוח רציניות, כלומר מכסים את הדרכים במשטחי בטון, שום אספלט לא יחזיק מעמד מול כמות כזו של גשמים (10 מטרים בשנה). טרקטורים ענקיים והמוני אנשים מועסקים בדרכים. הם אוספים אבנים קטנות וגדולות לכיסוי השבילים ואח"כ יוצקים את הבטון. בדרכים הקשות יכולים להתנהל רק רכבי 4X4 וכאן הרכב העיקרי שאמון על הדרכים האלה הוא הג'יפני. פנצ'רים הם עניין שבשגרה. לגבי הג'יפני, נדמה לי שסיפרתי כבר שהמנוע הוא מנוע איסוזו יד שנייה שנקנה מהיפנים ואת המרכב מייצרים כאן, כל אחד על פי דמיונו. אין שני ג'יפנים דומים, כפי שאין שני אנשים דומים וכל אחד מהם מצויר, מעוטר ומנופנף בציורים, בדגלים ובצבעים. שיירה של ג'יפני היא ארוע ססגוני ביותר.

גם בכפרים וגם בערים שווקים צבעוניים בהם מוכרים מכל הבא ליד, פירות טרופיים וירקות, בגדים, צעצועים. כרגע זו עונת התותים, אז אפשר לראות אותם במצבי צבירה שונים: מוצקים בסלסלה, נוזליים כמשקה בבקבוק או כשייק וכמובן מקשטים את העוגות. מוסד נוסף שנמצא בכל מקום, מדי 5 מטרים, הוא הקיוסק/דוכן/מכולת. המוכרים הינם בכל הגילאים, לפעמים משאירים בדוכן ילד צעיר או ילדה ולפעמים ניתן לראות בהם נשים עם תינוקותיהן.

בעיר ניתן לראות קבצנים, מה שלא רואים בכפרים. ילדים קטנטנים רצים אחרינו. לא כל הזמן, אבל זה קיים. גם כאן, כמו במקומות אחרים בעולם, התקווה שהמעבר לעיר יביא לסיום העוני ולסיום העבודה הקשה, נכזבת והעוברים לעיר נתקלים בצפיפות עצומה ובקושי להתפרנס.

פיליפינים 98.4.09

ממש מביך לפגוש אנשים שמתייחסים אלינו כאל ילדי האלוהים. אנחנו נמצאים בעיר ויגן, הטיול המסורתי מתרחש מאחוריו של סוס. בין היתר הגענו לגן הנעלם, משתלה ענקית ויפהפייה. פגשנו את הזוג האחראי על היופי, בעלי המקום וכשהתברר להם שאנחנו מישראל, הם התנהגו כאילו נפגשו בשליחים של אלוהים. אני מסבירה שאנחנו אנשים פשוטים והם בצמרמורת...אני יודעת שמהגרי עבודה שמגיעים לישראל מתייחסים לאפשרות להגיע לארצנו מוכת המלחמות כאל הזדמנות להגיע לארצו של ישו.

במהלך הטיול אנחנו פוגשים המון משפחות מטיילות ואני מקבלת את הרושם שהאנשים האלה מאוד משפחתיים. בכל המסעדות סועדות משפחות שלמות, בכל המסלולים מטיילים זקנים וילדים ונכדים. על סמך ההבנה הזאת, העובדה שנשים וגברים מגיעים לישראל ונפרדים לשם כך מבני משפחותיהם, מתעצמת התחושה שהם חווים קושי גדול מאוד.

הלילה נישן בוילה אנג'לה, קראתי על הוילה הזאת בלונלי פלנט, והגענו, רק 4 חדרי שינה בוילה, עתיקה, מימי הספרדים, המיטה מוקפת כילה, מקווה שלא נצטרך להשתמש בה, למרות שאין לי סיכויים רבים, כיון שבן זוגי אינו פוחד מצניחה מגבהים, אינו פוחד מסקי במשעולים שחורים אך בהחלט פוחד מיתושים. אז הוילה הזאת מרוהטת ברהיטים עתיקים, ממש מוזיאון ואנחנו מתכוונים להרגיש שם לערב אחד כמו מלך ומלכה. אז ככה בדיוק אנחנו חוגגים את יציאת מצרים, בוילה ספרדית בפיליפינים, לא קראנו את ההגדה ורק אמרנו בשנה הבאה באלסקה הקפואה...

פיליפינים 10

פסח בארץ ופסחא כאן. חג. נעשתה לנו קפיצת דרך. במקום 14 שעות נסיעה, ארגנו לנו טיסה בת 40 דק'. אני חושבת על הנהג ועל המדריך שעדיין נוהגים ונוסעים בדרך הזאת שאין לה סוף. הגענו למנילה. היא יצאה לחופשה. רצינו ללכת למול ("קניון"),, פשוט כי בעיר הזו אין לאן ללכת, אי אפשר לטייל ברחובות, ליהנות מאוויר נעים, לעבור בפארקים, לשבת בבית קפה על המדרכה, להתבונן בחלונות ראווה, כל הדברים האלה לא קיימים פה. העיר הזאת דומה במידה רבה לקינשאסה, למי שהיה שם, ולמי שלא היה, אז הכוונה לרחובות מזוהמים, אין דבר כזה חלונות ראווה, יש רק חנויות למאסאז'ים למיניהם, מסעדות מקומיות קטנות, בארים, חלפני כספים וזהו. התברר לנו שכל המולים סגורים עד ראשון בבוקר, למזלנו אנחנו נוסעים מכאן מחר בבוקר. ליד המול הקרוב מסתובבים אנשים כלא מאמינים, מקום המפלט היחיד מן החום סגור ומסוגר. מעניין שגם הכבישים ריקים. כרגיל הצפיפות כאן היא ממש לא תאמן, פגוש נוגע בפגוש ועכשיו כמו יום כיפור. כולם יצאו מהעיר לבלות בצפון או במקומות אחרים. מחר בבוקר יוצאים לאי פאלוואן, שהוא האי הכי הכי.

השינה הלילה במיטת האפיריון לא הייתה שונה משינה במיטה אחרת. אולי מלך ומלכה ישנים בדיוק כמונו? את ארוחת ליל הסדר שלנו אכלנו במרחק דקה מהמיטה המלכותית, פשוט פתחו לנו שולחן בחדר הסמוך המלא בתמונות, בארונות זכוכית ובשאר חפצים שרואים בביקורים בארמונות, אז אכלנו שם, דווקא ארוחה טובה, אבל לבדנו ואחר כך נסענו למרכז ופיצינו עצמנו בכמה קינוחים מקומיים מוזרים הכוללים ג'לטין בכל מיני צבעים, שעועיתים בכל מיני גדלים וגלידה סגולה.

קמנו מוקדם ויצאנו לטייל בפארק ריזל, מאות אנשים בשעה 6:30 בבוקר בפארק, כבר חם מאוד ולח, רוב האנשים, כנראה, ישנו כאן בלילה, אנחנו רואים זוג, הגבר מחזיק בצידנית ובמספר שקיות והאישה מחזיקה את תינוקם, הם הולכים לכיוון הנמל, הם ישנו בלילה בפארק, המצע הינו קרטון, להתכסות אין צורך, הגיעו לרגל החג מהפרובינציה כדי לראות את העיר הגדולה. להתרחץ אפשר במי המפרץ. הם מוכנים לחיות את החיים היומיומיים הקשים, אבל בחג הם רוצים ליהנות, לראות מקומות אחרים, לרחוץ במי הים, הם עושים את זה במינימום הוצאות, אבל הם עושים את זה.

אתמול סידרנו לנו פגישה עם ידידה של אדגר, הוא סיפר שהיא עבדה בסוכנות השמה של מקומיים לעבודה בערב הסעודית, רציתי לשמוע ממנה על האנשים שהגיעו אליה, על הניסיון שלה, הגיעה אישה מעצבנת עם החבר שלה, הם היו ממש חשדניים בהתחלה ואולי גם קצת בהמשך, חשבו שאנחנו באנו לשם עסקים, הסברתי והיא לא הבינה כלום, אולי לא הסברתי היטב, החבר שלה נכנס לענייני השיחה, סיפר מה שהוא יודע, חידש לי כמעט כלום, ממש שמחתי כשהלכו, שיחה עקרה. הוא סיפר שבכספים שנשלחים על ידי העובד מחו"ל, משפחה משתדלת להשקיע במקור הכנסה, כמו קניית חנות קטנה (קיוסקון), ג'יפני או תלת אופן, כל אחד מהם, למרות שהעיר מפוצצת מהם, יכול לתת פרנסה למשפחה, אמנם בצמצום, אבל בכל זאת.

המחשבה על פנים המזוודה שלי אחרי 8-9 ימים בהם אנחנו עוברים כל יום למלון אחר, מעבירה בי צמרמורת. גם אני, שאיני איסטניסטית כלל, לא יכולה לסבול את הבלגן הזה. כל כך הרבה בגדים מלוכלכים וזה אחרי שלפני כ-3 ימים מסרנו את כל הכביסה המלוכלכת לכביסה באחד המלונות שבדרך. הבעיה היא שמוכרחים להחליף את כל הגרדרובה מדי יום, בגלל החום, הלחות והלכלוך, והוא מעדיף לשלוח אלי את הכביסה המלוכלכת שלו וכשאני מתלוננת שהמזוודה שלי נעשתה כבדה כל כך, הוא מכחיש בהתמדה...היום נגיע למקום מבטחים בו נשהה כ-13 ימים רצופים (הגזמנו), אז אולי נעשה קצת סדר.

פיליפינים 1110 מאי 2009

פרק א' של הטיול שלנו הסתיים והבוקר התחיל פרק ב', שיהיה ארוך יותר. התחלנו את הבוקר בארוחה מלכותית במרומי הקומה ה-21 במלון הכי הכי במנילה. הכי כייף היה הוופל הבלגי ועליו כל הדברים המקסימים והאסורים. טסנו לאל נידו שנמצאת באי פלאוון. מטוס קטן ועליו 20 נוסעים מרחיק את האנשים מן הציוויליזציה ומנחית אותם באחד החופים של האי הזה, ששימש אכסניה למשתתפי הסידרה הישרדות בטלוויזיה הצרפתית. אז אם קודם היינו רחוקים, עכשיו אנחנו עוד יותר רחוקים. אחרי המטוס, יש סירה קטנה שלוקחת אותנו לסירה גדולה ואחרי שעת הפלגה בים הסיני הדרומי בין איים קטנים ובולטים מן המים לגבהים, הגענו לאי של רובינזון, שוב מחליפים לסירה קטנה שמשיטה אותנו כמעט עד החוף ועכשיו מכנסי הג'ינס שלי נרטבים, כי לכאן באים במכנסים קצרים ובכפכפי אצבע. החדר שלנו עשוי מעץ ויושב ממש מול המים, מרפסת גדולה צופה אל המים ורוח נעימה נושבת, לרוב חמה, עכשיו קצת יותר נעימה כי מתקרבת שעת השקיעה. הדבר הראשון ששמעתי הוא שיש במים מדוזות ושלא נעים להיפגש בהן. הדבר השני שיש פה חשמל בשעות מסוימות בלבד לאורך היום. לא נוכל לברוח מן החום אל המזגן המיטיב. אנחנו חשופים לשמש ולרוחות החמות. חוץ מזה, יש ארוחת בוקר וארוחת ערב. מה עושים בין לבין? מסתדרים. כבר כואב לי הראש מרוב רעב. מאז ארוחת הבוקר המופלאה עברו חלפו להן 8 שעות וכל מה שאכלנו הייתה חבילה פיצפונית של חלבה שיעקב הבריח מן הארץ. לפני כשעה כשלא יכולתי יותר, הביאו לי פלח אננס ושתי בננות בעלות טעם אחר. אנחנו אמורים להיות פה בשלווה הזאת ובחום הזה 14 ימים מופלאים. לא ממש ברור לי מה נעשה פה כל הימים האלה, אבל אצטרך להתרגל לרעיון. מאחורי החדר שלנו מתפנקת לה בריכה של מים מלוחים. שחינו בה. המים כל כך עכורים, שאין צורך במשקפת שחיה והם גם חמים. ברור. השמש מתקרבת כרגע לפני הים ומסמנת במים שביל זוהר. רחש המים מקסים, הגלים לוחכים את החוף הלבן ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני ברת מזל שהגעתי לאי הכי יפה בעולם. עוד מעט ארוחת ערב במסעדה שהיא אחד החדרים הצופים למים ומחר, כנראה, נשוט לנו לאחד האיים הקרובים, כדי לשנורקל שם. הם מורידים את האורחים במקום שבוחרים ומשאירים אותם שם כל היום. אם נרצה לחזור קודם נצטרך, כנראה, להדליק מדורה באמצעות חיכוך ענפים זב בזה. מזל שקראתי כמה ספרים וראיתי כמה סרטים על אנשים שנפלו מהאוניה באמצע הלילה ונסחפו לאי בודד.

פיליפינים 1211 אפריל 2009

בסוף אכלנו. כמעט התעלפתי עד שעת ארוחת הערב לגביה נאמר לנו שהיא תוגש בין 7:30 ל-8, היינו ישובים ליד השולחן ב-7:30, אלא שלהם יש המון זמן. ככלל אף אחד פה לא ממהר. הולכים לישון מוקדם, עדיין יש חשמל. בחצות יכבו כל האורות וכל המכשירים החשמליים, במיוחד המזגן והמאוורר. אנחנו ישנים מתחת לכילה, למרות שלא ראיתי יתושים, אבל בעניינים האלה אני לא קובעת, אם הוא אומר שיש יתושים ושצריך כילה וסליל מעשן וכדורים נגד מלריה ונוזל למריחה – אז צריך וחבל על הוויכוח. כשהמזגן הפסיק לפעול, הוא קם ופתח את הרפרפים, כדי שייכנסו משבי רוח מן הים. הבעיה עם הרפרפים האלה היא שהם גם מכניסים לחדר את קרני השמש הראשונות. היום הזמנו סיור חופים, יצאנו בסירה לדילוגים בין איים משוננים וגבוהים לכל מיני מקומות מעניינים. הים מלא בסירות האלה שמובילות אנשים לאותם מקומות. הסירות מרחפות על פני המים כמו חרקים גדולים, צבע המים תכלת, טורקיז, רוח נעימה ולא מרגישים את החום. אנחנו משנורקלים, שוחים בבריכות פנימיות בין צוקים גבוהים. על קרקע הים רואים שוניות ודגים, אם כי מתקיים הרס מתמשך שלרובו, כנראה, אחראים אנשים שמגיעים לכאן. אלמוגים נשברים, קונכיות נגנבות, כל אחד לוקח רק אחד, מה זה משנה...מכירים את זה. ארוחת צהרים באחד האיים על גבי חול לבן. מרחוק החוף נראה כמו החוף של ששת, אלא כשמתקרבים, מתברר שהקדימו אותנו. הספן שלנו מניח את תקרובת הצהרים ליד מחצלת עליה שוכב זוג צעיר. הוא שואל אותי אם אנחנו מפריעים להם ואני אומרת, שכנראה כבר לא נותרו מקומות להתבודדות. ובכלל מהו הסיפור הזה שאנשים רוצים להתבודד בחוף שהוא רק שלהם? אולי מין רצון להיות מיוחדים כמו אדם וחווה בגן עדן. הם היו רק שניים וגן קסום ואף אחד לא הפריע (חוץ מאלוהים). יש כאן מספר וילות על קו המים והיום התיישבה בוילה שלידנו משפחה מישראל, הורים ושני ילדיהם הבוגרים. הם באו ל 3-4 ימים ושוב מתעוררת בי השאלה איך יהיה לנו באותו מקום כל כך הרבה ימים. בצהרים פגשנו אישה עם שני ילדיה, שיצאה לסיבוב סביב העולם עם בעלה והילדים, הם מכרו את ביתם, מכוניתם וכבר 5 חודשים נוסעים סביב ומתלהבים. אז אמרתי לעצמי, אוקיי, יש משוגעים מאיתנו, 5 חודשים הם יותר מחודש ובמקום לחפור לעצמי במוח, אני אמורה ליהנות, הרי לא אחזור לכאן בגלגול הנוכחי, אז מעכשיו אני חושבת על היש ולא על האין. סיימתי לקרוא ספר אחד מקסים, מכתב שכותב סבא לנכדו ועכשיו התחלתי את הספר השני. אפילו בספריה מצאתי פה ספר בעברית, אז יהיה טוב ונשתדל לזרוק את הדאגות לים הסיני הדרומי.