מסע לפולינזיה הצרפתית בדגש איי מרקיז והאי בורה בורה ע"י אירית פורת 0522225789

מסע עולמי פרק 1

לפני כחצי שנה כשיעקב חיפש יעד חדש-נוסף לטיול, הוא גלגל את כדור הגלובוס והאצבע נעצרה על השטח הכחול הגדול המציין את האוקיינוס השקט. חלום ישן שלו היה לחצות את האוקינוס הזה במפרשית, לעת עתה החלום הזה עדיין לא יצא לפועל, אז כטיול מקדים הוא החליט הפעם להתמקד ב...רגע, באיי הוואי – בקרנו, בפיג'י, גם היינו, בניו-זילנד, באינדונזיה, בפפואה ניו גיני...כבר היינו, אז הוא לקח זכוכית מגדלת וגילה קבוצת איים שעדיין לא בקרנו בה – האיים הפולינזים. יופי, אז יש לנו יעד. אנחנו נוסעים לגלות את טהיטי (בעקבות גוגן), את בורה בורה ועוד. נשלח אליכם סיפורים וצילומים משם. אנחנו נוסעים הערב וחוזרים ביום שני 19.5.08. שמרו על עצמכם, תחגגו לנו את המדינה בת 60 ונתראה בעוד 26 ימים.

 

פרק 2

שדה התעופה לוס אנג'לס – 24.4.08

עם התחלת כל הפעולות השייכות לטיסה למקום אחר, משתנות כל ההגדרות שלנו לזמן ולמקום. הזמן הולך לגמרי לאיבוד. הטיסה נמשכה כ-15 שעות (ללוס אנג'לס), ישנים בזמנים לא שגרתיים, אוכלים כשמגישים לך, אנחנו מאבדים את החיבור הרגיל לזמן ולמשמעויות שלו ביומיום שלנו. עכשיו אנחנו מחכים 8 שעות לטיסה הבאה, בחוץ עדיין בוקר מוקדם, מין חושך, אור לא מלא. השעה בארץ כבר אחה"צ ואנחנו מנותקים. המרחב שלנו בחצי היממה האחרונה התכווץ מאוד לכדי הטריטוריה על הכסא, אמנם זו היתה מרווחת במחלקת עסקים, אך בכל זאת כמה אפשר לנוע בתוך הצינור הארוך הזה שנע באוויר ממקום למקום ? ועכשיו אנחנו בארה"ב, הכניסה לכאן מוקפדת כל כך, למרות שאנחנו רק עוברים בדרך הלאה. הם שומרים על הטריטוריה הלאומית שלהם, מתנהלים כמו מדינת משטרה. במעלית בשדה התעופה, כשיעקב ניסה לחבק אותי, אמרתי לו תזהר יש פה מצלמות, בתוך המעלית. זו ההרגשה כאן אחרי שעוברים את כל הבדיקות הביטחוניות ואחרי שמחייבים אותך להסיר את נעליך... אני שמחה שאנחנו לא נשארים פה, אלא נוסעים לאיים בהם, אולי, תחושת המרחב גדולה יותר. אז נפרדים לעת עתה בתחושה של זמן אחר ומרחב אחר.

 

מסע עולמי – פרק 3

במקום חדש אנחנו שמים לב קודם כל לשונה – מה נראה אחר, מצפצף אחר, מריח אחר. העניין שלנו מתעורר על פי הדמיון או השוני. בבוקר הראשון בטהיטי התעוררנו לשמע קולות וצפצופים שונים מאלה שבמקומנו. כשהסטנו את הוילון, ראינו דשא כמו שלנו, שמיים תכולים כמו שלנו, אך פרחים שונים, במיוחד אלה שצומחים בפלג הקטן המפלג את שטח המלון, צמחי מים בעלי כותרות ענקיות, ורודים וצהובים. המלון משתרע עד לחוף הזרוע בחול שחור, פירורי הסלעים הגעשיים שנשחקו, גם המים קבלו את צבעם מן החול, שחורים הם מחליקים אחורה ומתנפצים בקלות לחוף. העיר פפטה אינה מעניינת, עיר צפופה, בתים פשוטים ושחוקים מהאויר המלוח. השוק, לעומתה, מעניין, מציע את כל סוגי הפירות הטרופיים ואת הדגים שנצודו לפנות בוקר בחכות. החנויות מציעות בעיקר דברים שהוצאו מהים, כמו צדפות, קונכיות ופנינים שחורות. הפנינים הן אחד המוצרים העיקריים המשווקים כאן. הנשים הצעירות נראות פחות או יותר כמו בציורי גוגן, אלא שהן לבושות בג'ינס ובחולצות מודרניות. כולן קמות בבוקר, רוחצות פנים, מצחצחות שיניים, מסרקות את שערותיהן השחורות הארוכות ו...אז מתבצעת אחת הפעולות הנשיות החשובות בטהיטי, נועצות פרח צבעוני מאחורי האוזן. כל אישה (כמעט) נראית כמו פרח מקושט בפרח. אשת הקבלה במלון הציעה לנו אירוח במסעדה בראש ההר. יבואו לאסוף אותנו, נצפה בשקיעה מן הפיסגה ונזמין מה שנרצה. הגיעו לאסוף אותנו מאוחר מדי כך שהחמצנו את השקיעה, המסעדה היתה ריקה מלבדנו ומלבד זוג נוסף שנלכד ברשת, הוא היה חייל במלחמת העולם השניה ועדיין בעל תיאבון עז לחיים והיא אשתו האמריקאית שגדלה איתו שישה ילדים. המחירים פה עולים על המחירים בקפה ברומא מול הפנתיאון. אכלנו פיצה גרועה וחרוכה ומרק בצל מלוח וחיכינו שהאוטובוס יגיע להורידנו מן ההר. בדרך בחזרה שמענו הרצאה פוליטית על המצב בישראל בשנה האחרונה. חלקנו הסתפק בהקשבה וחלקנו השתתף באופן אקטיבי במתן ההרצאה. בבאר של המלון נגנה להקה מקומית וזמרת שרה בצרפתית. נערות מקומיות פזזו בחן על הרחבה, ישבנו וצפינו בתנועות הירכיים הקצובות, גברים הזמינו אותן במנוד ראש ונפרדו מהן בתודה בסיומו של הריקוד. הביקור שלנו בטהיטי הסתיים וכעת אנו יוצאים להפלגה בת שבועיים לכיוון איי המרקיז.

מסע עולמי – פרק 4

ארנווי 3 היא אניית משא שהוסבה לאניית נוסעים. בעידן הגלובלי אנשים רוצים לראות מקומות שעדיין לא ראו ומשתלם יותר להסיע אנשים מאשר להעביר סחורות. האנייה אמנם ממשיכה במסורת העברת הסחורות לאיים הרחוקים בפולינזיה הצרפתית, אך בנוסף נבנו עליה 50 יחידות נוחות לרווחת הנוסעים-התיירים. ליד חדר האוכל תלויה רשימת הנוסעים וליד רשימת השמות ניתן למצוא את שמות הלאומים שלהם. גם זה אחד מסממני הגלובליזציה: הלאומיות מתגברת. אז הרוב הוא, כמובן, צרפתי, הרי מדובר בקולוניות צרפתיות והשאר אמריקאים, אוסטרלים וגם זוג אחד מישראל – אנחנו. כשאנחנו מסתכלים סביבנו, אנחנו רואים ששאר הנוסעים מאוד דומים לנו – פנסיונרים, זוגות נשואים, לבנים, בני המעמד הבינוני ומעלה. להיות עם אנשים כמוך, כתבו באחת הפרסומות לשיווק יחידות מגורים באחת השכונות בארץ. לפעמים ליד השולחן משוחחים על הבעיות הלאומיות המשותפות, ביניהן בעיית העובדים הזרים, זו אחת הבעיות שבהן מתמודדות מדינות היום, הבחור הגרמני שישב לידנו היום ציין שבבתי הספר בגרמניה לומדים היום רוב של מהגרים זרים. בני המעמד הבינוני בכל העולם מצקצקים בשפתיהם לנוכח זכותם של אחרים לחיות טוב כמו שהם חיים. הם בהחלט רוצים שהקבוצה שלהם תמשיך ליהנות מבטחון פיסי וכלכלי ומאמינים שבאמצעות הרחקת הזרים הם יזכו לשקט.

נעזוב את העניינים הפוליטיים ונתרכז בנוף, ובכן, הבוקר הגענו לאי הראשון פאקה רווה, מין שרוך ירוק באמצע שום מקום, ירדנו לשנורקל קצת ולטייל ברחוב היחיד באי. את כל האי הזה ניתן להקיף ברגל בשעה בערך, כלומר ממש הליכת בוקר. לחשוב איך חיים התושבים שם כשהמרחב שלהם בעצם כל כך מצומצם. קבלה אותנו להקה של ארבעה בחורים נגנים, בתוף, כלי מיתר מקומיים וגיטרות. השירים שלהם קצביים וממש מזמינים להתנועע, אחת הילדות המקומיות עיכסה בחינניות והאמהות ניסו למכור לנו צדפות ופנינים. מתחת למים נראים איי האלמוגים ההרוסים שנותרו לאחר שהמקומיים סיימו לשדוד אותם. כל הצדפות, הקונכיות, האלמוגים היפים נמצאים על מדפי המכירה או בבתיהם של הקונים באירופה. דגים צבעוניים נותרו בקרבת הריף אולם מספרם מצומצם. עם המשך ההפלגה אנחנו חוזרים לשגרה הברוכה: ארוחת בוקר, צהרים, ערב בשעות קבועות, מישהו טורח ומכין ומגיש ומפנה ואנחנו

ברוגע נהנים מקריאה, ממשחק רמי פה ושם, מצפייה בים.

 

 

מסע עולמי פרק 5

הבוקר קמנו ב-5:30 כדי לראות את הזריחה. לא היינו צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי לקום בשעה הזאת, אנחנו, כנראה, עדיין תחת השפעת ג'ט לג (יעפת). לפני הזריחה נצבעים העננים באדמדם, בצהוב, השמש מודיעה על הופעתה הקרובה. הצבעים נעשים עזים מרגע לרגע ומתחילה להתקיים תחושה של פליאה, הפתעה והתרגשות. עוד מעט תתקיים הלידה היומיומית הזאת שלמרות היותה כה טבעית, תמיד היא מעוררת התפעלות מחדש. ואז היא מופיעה, זוהרת, כל כך חזקה, בשלב זה עדיין ניתן להתבונן בה, וכמו כשנולד ילד, אנחנו שמחים ונפעמים. איך זה יכול להיות ששוב היא הגיחה מאי שם לאפשר לנו חיים ? כמה צילומים צולמו, כמה שירים נכתבו על הרגע הזה ועל הרגע האחרון – זה של שקיעתה. זריחה שקיעה ומה שביניהן, אלה כל החיים כולם, מרגע הלידה עד רגע המוות וכל מה שאנחנו עושים בין שני רגעים מופלאים אלה.

 

29 אפריל 2008

מסע עולמי 6ביקור באי "הק-או"

איי המרקיז, קבוצת איים השייכת לפולינזיה הצרפתית. כולם איים געשיים, שצמחו מתוך האוקיינוס ונמצאים בשקיעה איטית. חלק מהם בני 7 מיליון שנים והצעירים רק בני מיליון שנה. מי ומה אנחנו לעומתם ? הגעה של אנית המשא ארנווי מהווה חג לכפר הקטן באי וואה-פו. פעם בחודש מתרחש הנס, התושבים המבודדים זוכים לביקור של מאה תיירים וכן לאספקה של דלק ועוד מאות מוצרים שהוזמנו מראש ומגיעים אליהם במכולות. כל בני הכפר מגיעים ברכבי השטח שלהם, רכבים חדשים. אנחנו מטפסים לאורך דרך עד לנקודת תצפית עליה מוצב צלב וממנה נראה המפרץ והיכטות שעוגנות בו. מלמעלה אנחנו רואים גם את בתי הכפר האקאו ואת כל ההרים מסביב המכוסים בשיטה מסוג מימוזה. השיטה הזו הגיעה לכאן מדרום אמריקה והתפשטה על כל השטחים. הנהנות העיקריות ממנה הן פרות לא-מתורבתות החיות על ההרים וניצודות על ידי בני הכפר. בארוחת הצהרים שהוגשה לנו במסעדה מקומית טעמנו בננה אדומה, פרי מעץ הלחם ועוד. בכפר המוני עצי פרי: מנגו, פאפאיה, גויאבה, קאווה (דומה לליצ'י). ליד אחד מעצי המנגו עומדים כמה בני משפחה וקוטפים את הפרי באמצעות מקל ארוך. לא יכולנו לסרב להזמנתם ותוך כדי מציצת הפרי ספרה לנו אחת הנשים שצרפת, מדינת האם, כבר לא משקיעה בהם די. אנחנו לא מתקדמים, הם אפילו לא מוכנים לבנות כאן שדה תעופה בינלאומי, כך טענה. בכפר מתגוררים 2700 תושבים ומסתבר שחלק מהצעירים עוזבים כדי לנסות מזלם בעיר הגדולה פפטה שבטהיטי. ליד המוזיאון שאינו פעיל כבר והפך לאחרונה למשכנן של שתי הכבאיות, פגשנו את הפסיכולוג החינוכי (*) שעובד פה באיים, הוא ספר שהוא נתקל בבעיה של ניצול מיני במשפחה על ידי האב או האחים. לאחר בירור נוסף הבנו שאחת הבעיות הגדולות כאן היא השתכרות, כשהגברים שותים הם אינם אחראים למעשיהם, הם מתקוטטים זה עם זה ובבית מנצלים את בנות המשפחה. הבנות אינן מתלוננות והניצול נשאר בגדר סוד משפחתי. אנשי המרקיז מבודדים מהעולם ונתמכים על ידי הממשלה הצרפתית. לדברי המדריך שלנו הם חיים פה חיי גן עדן, אינם צריכים לשלם מיסים, אינם משלמים עבור ביטוח רפואי ועבור חינוך, אם כי רוב הילדים אינם ממשיכים את לימודיהם מעבר לגיל 15, כיון שבי"ס תיכון לא קיים באיים וכדי להמשיך את לימודיהם על הילדים לעזוב את הבית ולעבור לחיות בטהיטי. לאחרונה נשמעים קולות באיים הדורשים עצמאות. הממשלה הצרפתית מעוניינת להמשיך להחזיק באיים כיון שהם שולטים כך גם בכל האיזור הימי שבו נמצאת קבוצת האיים הפולינזים, שליטה כזו מבטיחה להם אפשרות להמשיך בניסויים גרעיניים באוקיינוס. לגבי התושבים – החיים עכשיו מאוד פשוטים עבורם, אחד מפסלי העץ איתו שוחחנו, אמר שהחיים פה מצוינים עבורו, השאלה היא אם הם יהיו מוכנים להמשיך להיות תלויים בצרפת או שיעדיפו חיים עצמאיים ללא תמיכה, אז גם תרד רמת החיים באופן מהותי.

*

purutaa לחפש בגוגל את הבלוג:

פרק 7 מסע עולמי30 אפריל 2008

כל ארוחה באוניה הינה הזדמנות לפגוש אנשים שלא פגשנו מעודנו. רוב הנוסעים הגיעו מצרפת, אחרים מארה"ב ומאוסטרליה, כלומר דוברי אנגלית והשאר מגרמניה. באניות הנוסעים הגדולות קיים נוהג על פיו בארוחת ערב המקומות ידועים מראש, כלומר כל אחד יושב במקום קבוע וכשמדובר בשולחן של ארבעה, הרי מצמידים לך זוג לכל השבוע. באניה שלנו הנוסעים "רשאים" לבחור להם את מקומם בכל אחת מהארוחות. יש זוגות שהגיעו עם חברים, הם תמיד יושבים עם אותם אנשים. אלה שהגיעו כזוגות בודדים בוחרים או נבחרים בכל ארוחה. יעקב בוחר לבחור ומדי ארוחה (יש לזכור שיש שלוש ארוחות ביום) הוא מתיישב ליד זוג אחר. לעתים השיחה קולחת בגרמנית, לעתים בצרפתית. התרומה שלי ברוב השיחות היא מין משפט כמו:"מה הוא אמר ?" יעקב מצליח לשוחח בכל שפה, מדי פעם אני מופתעת מכך מחדש. לרוב השיחה היא מנומסת וקלה, כמו תיאור המקומות בהם בקרנו בשנה האחרונה, אירועי היום שחלף, כמה ילדים יש לך, מה אתה עושה בחייך (כשאינך מפליג בארנווי ?), לעתים השיחה עוברת לפסים פוליטיים (תמיד בהשראתו של בן זוגה של הכותבת). התגובות שונות: לעתים מתקיים שיתוף פעולה מסוים ולעתים בני הזוג פורשים בנימוס. יש מאמץ במפגש המאולץ הזה ולרוב איננו יודעים אפילו את שמותיהם של השותפים לשולחן. זה באמת לא קל להפגש כך שלוש פעמים ביום למפגש ליד השולחן, זה תמיד מחייב אותנו לשיחה. רק תארו לעצמכם שבכל יום הייתם צריכים לשבת ליד סועדים זרים בכל אחת מן הארוחות ולנסות להשתמש בשפה זרה וכל זאת כדי שהארוחה תעבור בשלום. אז, בתקווה, שנעבור בשלום את הארוחות שנותרו, להתראות עד הפעם הבאה.

מסע עולמי פרק 830 אפריל 2008

Nuku Hiva

עכשו כשהגענו לאיי המרקיז, יש לנו סדר יום חדש: מדי ערב בשעה 6 מתקיימת פגישה בה ניתן הסבר לגבי תכנית יום המחרת. האניה שטה כל הלילה (לא יאומן עד כמה הם רחוקים זה מזה – האיים) ובבוקר עוגנת ליד אחד האיים. מתבצעת ירידה באמצעות סירות, או ירידה עצמית אם העגינה נעשתה ליד רציף. מפה יש מספר אפשרויות, אלה המיטיבים ללכת- הולכים ואלה המתקשים – להם מחכים טנדרים המובילים אותם למקום המפגש הראשון. אתמול באי נוקו- היווה יצאנו להליכה נינוחה בשביל מישורי ליד המים, אלא כשהגענו לכפר היינו רטובים לגמרי מזיעה. חם פה ועוד יותר לח. יעקב חפש חדר ממוזג, לא חשוב איפה, כמו מישהו שמחפש נואשות שירותים...אחת התושבות הצביעה לנו על משרד והפקידה צחקה ואפשרה לנו לשבת שם עד שעת היציאה של הג'יפים להרים. יציאת הג'יפים נראתה כמו מבצע צבאי, מדובר ב-100 אנשים, בכל ג'יפ נוסעים 4 אנשים ויש לנו, כמובן, ליווי של מדריכים, בקיצור צי של טנדרים. ככל שעולים למקומות גבוהים יותר, הנוף הנשקף מרהיב, המוני עצי הקוקוס, המפרצים הקסומים, פסגות מחודדות. אנחנו מגיעים לאתר עתיק-סודי בו צומח עץ הבאניין הענק ביותר שראינו מעודנו בן 600 שנים. בארוחת הצהרים במסעדה מקומית מגישים לנו מאכלים מוזרים, לא כולם ממש טעימים לנו, פרי עץ הלחם מזכיר תפוח אדמה, אבל פחות טעים, גם הבננה האדומה לא זכתה למחיאות כפיים. הם אופים במשך שעות את הבשר ואת פרי עץ הלחם עטופים בעלי בננה בתוך האדמה. החום מגיע מאבנים לוהטות וכל השמחה הזאת מכוסה באדמה. מסתבר שכשרעבים מוכנים לאכול כמעט הכל...במסעדה מופיעות לפנינו להקות מקומיות: נגנים, רקדנים ורקדניות, המוסיקה קצבית והם כולם מלווים את המנגינות בשירה. אנחנו מורחים את עצמנו שוב ושוב בממרח מיוחד (...) נגד יתושי הנונו, אלה אינם מסתפקים במציצות, אלא גם נוגסים. אחרי הארוחה אנחנו בוחרים לטפס 20 דק' בעליה תלולה לעבר אתר ארכיאולוגי, הזיעה, הנשיפות, פעימות הלב, צריך להרגיש את זה כדי להבין אחר כך את תחושת ההצלחה. מדובר באתרי חפירות ארכיאולוגיים שנחפרו על ידי אירופאיים ובהם נתגלו מבנים שהיוו מקומות סודיים וקדושים בהם הצ'יף המקומי היה מבצע טקסים, כולל הקרבת קורבנות אדם. אנחנו שומעים שמות לא מוכרים של חוקרים, כמו סטיבנסון ועוד וכמו כן שומעים על חוקרים שחיו פה במשך שנים עם התושבים המקומיים, אחד מהם פרסם ספר בשם טייפי. נבדוק זאת כשנחזור.

Hiva Oa 1.5.08

מסע עולמי פרק 9

מה אנחנו מעדיפים ? לטפס ברגל לאתר הארכיאולוגי באי או לנסוע אליו ברכב ? יכולת הטיפוס שלי משתכללת. (איך זה יכול להיות ?) אנחנו מטפסים, במקום ההליכה היומית על ההליכון בבית. המדריך מתריע מראש שהמדרון תלול ככה והוא מראה בידו זוית של 75 מעלות. הולכים, הנשימה נעשית כבדה, רק 8 וחצי בבוקר והחום כבר כבד והלחות, היא כל הזמן גבוהה מאוד. טיפות הזיעה זורמות על הפנים, לאורך הגב. מסביב אלפי עצי קוקוס, היביסקוס ובתי הכפר. מבעד לחלונות המכוסים בוילונות בלבד, אין תריסים, אין חלונות ואין רשתות, מציצים ילדים קטנים ויפים, נשים מברכות אותנו בברכת בוקר טוב. 40 דקות הליכה בעלייה, מגיעים לאתר שנבנה, כנראה, לפני כ-200 שנה, אבני בזלת ענקיות, המקום שימש את הכוהן או את השאמאן ואת המיוחסים שבבני הקבוצה. אנשים פשוטים לא ידעו עליו כלל. דמויות ענקיות מפוסלות בסלע הבזלת, מסתבר שהראשים המפוסלים ניסו לדמות את ראשי האויבים שנכרתו ושגופם נאכל על ידי בני השבט, קורבנות אדם אלה נתפסו מבין בני השבטים האויבים, נעקדו וניתלו על ווים בעץ הבניאן. למזלנו הגענו 200 שנה אחרי. את העדויות שמע חוקר גרמני שהגיע לכאן בסוף המאה ה-19 מפי זקני הכפר. בזמן שאנחנו מטיילים לנו בין העצים והאבנים הגדולות, נאספו עננים כבדים והתחיל גשם כבד, שרק מי שביקר באזור טרופי מכיר. הצטופפנו מתחת לעצים, כמו כבשים, אבל זה היה מיותר, כולם נרטבו עד התחתונים. כשיורד כזה גשם וכשממילא אין שום אפשרות להישאר יבשים, יש איזושהי רווחה והקלה ושחרור בנכונות הזאת להישטף לגמרי. יש בזה גם תענוג.

 

HIVA OA פרק 10

יש לנו מרפסת קטנה ונחמדה שאפשר לשבת בה על גבי כסא נוח ולהתבונן בנוף החולף. כרגע אנחנו שטים קרוב מאוד לאחד מן האיים (אמרתי כבר שאיי המרקיז מונים שישה איים מיושבים ועוד שישה איים לא מיושבים ?), אם כך, הרים מכוסי צמחיה ירוקה מגיחים מן הים, הגלים מתנפצים אל ההרים והכל נראה גם פראי וגם שלוו. לעתים נראים על ההרים סימני ציוויליזציה: אנטנה, שביל, דגל. לעתים חולפות על פנינו יאכטות. מסתבר שאיי המרקיז זוכים לתיירים מעטים יחסית לשאר האיים בפולינזיה הצרפתית וזאת כיון שהם אינם מציעים חופים לבנים שבהם עץ קוקוס נטוי על צידו ומים כחולים ולגונות. כל אלה ניתן למצוא בקבוצות האיים האחרות. לאחד מן האיים האלה נגיע בהמשך, האי בורה בורה. לכאן מגיעים תיירים שמתעניינים בהיסטוריה של המקום. מסתבר שהמיסיונרים שהגיעו לכאן אסרו על התושבים המקומיים לקיים את כל ביטויי התרבות הקדומה שלהם, כולל סימני קעקוע למיניהם (טאטו). אחד מן הביטויים האלה הוא הטיקי, שהוא פסל מאבן, מעץ של אחד מהאבות הקדומים. הם היו יוצרים פסלים כאלה ומאמינים שיש להם מאנה (כוח מאגי). היום הפסלים האלה מפוזרים במוזיאונים בעולם, חלקם נמצאים פה וחלק מהם לא נמצא עדיין. אלה שנמצאים פה במקום, נמצאים בשטחים הסודיים, נשחקים על ידי המים, הרוח, השמש. לאחרונה קמה תנועה של מקומיים שמבקשים להחזיר את המסורת שנלקחה מהם על ידי המסיונרים, הם מטפחים את המקומות הסודיים, מקימים מוזיאונים, רוקדים ושרים את יצירותיהם העתיקות.

הבוקר ארעה תאונה באוניה, במהלך הורדת הסחורות, נפל שק מלט על אחד הסוורים בעודו ניצב על הסיפון העליון (גובה של שלוש קומות) והפיל אותו למים (למזלו, ולא על הרציף), הוציאו אותו מן המים והוא חי. אנחנו מקווים שהפגיעה אינה קשה. התאונה לא שינתה את תכניות הבוקר. בעוד אדם אחד נאבק על חייו, השאר ממשיכים הלאה. יצאנו במשאית לתחילתו של שביל שממנו דרך מטפסת על לנקודת תצפית. בכל אי הם מוצאים לנו את הנקודה הגבוהה ביותר באי ומסמנים אותה כמטרה. המשוגעים בלבד יוצאים לטרקים האלה. אנחנו ביניהם. יש תחושה חזקה של אתגר ומין מנוע פנימי כזה שמניע את הראש ובעקבותיו את הרגלים. הדרך די תלולה, בוצית (כי ירד אתמול גשם) ונמשכת כשעה. אנחנו הולכים כמו פנתרים, אלא שבקטע האחרון יעקב פתאום הרגיש רע (מסתבר שיש פה בעיות בטן, למיניהן, המזון לא לגמרי נקי, המים, כרגיל במקומות כאלה) ועכשיו הוא ישן שנת חולים. יש רופא על האוניה, הוא בדק אותו, העמיס עליו כמה וכמה תרופות ואני מקווה שמחר אפשר יהיה להמשיך כרגיל. לפני שחזרנו לאוניה עוד הספקנו לראות ולצלם את הקברים של פול גוגן ושל ג'אק ברל הזמר.

 

פרק 11Feta Hiva

היום השביעי על האניה. לא היינו יודעים לולא סדר היום הרשום. ההצעה הראשונה היתה לטפס במשך שעתיים לנקודה הגבוהה באי ולרדת משם לכפר הנמצא בצד השני של האי. ההצעה השניה, הליכה בטלה לכפר, ביקור במוזיאון, קניות וצפיה בהכנה של טאפה (כעין נייר, קלף עשוי מהחלק החיצוני של ענף) וכן בהכנה של זר פרחים ועלים מבושמים. אנחנו בחרנו הפעם בהליכה הבטלה ולאורך כל הבוקר מספרים זה לזה מדוע הבחירה שלנו נכונה ומוצדקת: החום והלחות מרקיעים שחקים, אין זכר לענן בשמים, אי אפשר לצעוד היום. יעקב היה חולה אתמול, אז ברור שאי אפשר לסכן אותו היום (זו הסיבה המכריעה).הצעידה התחילה ב-10 בבוקר, לו היו מתחילים ב-5 בבוקר, אולי היינו מצטרפים.המטפסים יגיעו לגובה של 800 מטרים, אפילו בארץ לא טיפסנו לגובה כזה. אנחנו הולכים בכפר מנגבים את הזיעה ואומרים זה לזה: תאר לעצמך שהיינו עכשיו במהלך הטיפוס. ועכשיו בחדר אחרי המקלחת, נהנים מן המיזוג, מחכים לארוחת הצהרים, אנחנו מרגישים שמחה שלא טיפסנו. יחד עם זה מפעפעת שם בשקט איזושהי תחושה קטנה של החמצה, קודם כל האתגר שהחמצנו, אתגר מלווה תמיד בקושי ובהתגברות עליו, תחושת העוצמה והיכולת המלווה את העמידה באתגר ממלאה את הגוף ואת הנפש בתחושה של התרוממות רוח. שנית, הנופים שהחמצנו, שמענו שהם מן הנופים היפים ביותר במרקיז, עם הירידה בסופו של הטיפוס למפרץ הבתולות מתגלה אחד הנופים (מבין שלושה) שהוצעו על ידי וועדה מקומית להיות שמורים על ידי אונסקו. הקושי לחיות עם ההחמצה מדרבן אותנו להמשיך להצדיק את ההחלטה שלנו. האמת היא שהמדריך שתדרך אתמול אמר שלא קיימת מגבלה של גיל לגבי הטיפוס, אלא רק מגבלה של יכולת. אם כך, נוכל לעשות זאת בפעם הבאה בה נגיע לכאן. אשרי המאמין.

אחר הצהרים אנחנו מגיעים בהפלגה לצידו השני של האי, לכאן הגיעו המטפסים, הם התקבלו במחיאות כפיים ובקריאות "גבורים" על ידי הלא-מטפסים, כל הכבוד על הפירגון. בכפר הזה נפגשנו בספני יאכטות, ביניהם זוג עם שני ילדיהם ששטים כבר 9 שנים בקטאמארן שלהם סביב העולם, שני ילדיהם נולדו בכלי השיט והם נראים כולם שקטים וטובי לב. יש אנשים שחיים אחרת, לא אצל כולם ברור שהולכים לישון על פני האדמה, שקמים כל בוקר לעבודה, שמקיימים אורח חיים מקובל. יש כאלה שבחרו בדרכים אחרות. הם נראים כמונו, אם כך, במה הם שונים ? להקת בית הספר הופיעה לפנינו בריקודים מסורתיים והוריהם תופפו לפנינו בתופים. אחת הילדות בכפר סובלת ממחלת עור נדירה, היא לא יכולה לחשוף את עורה לשמש, איזה דבר נורא עבור ילדה קטנה באי כזה שהוא כולו שטוף שמש כל השנה. לו נולדה באיראן אף אחד לא היה יודע כלל על הבעיה שלה...צריך מזל, להיוולד להורים הנכונים, במקום המתאים, בזמן הנכון, לפעמים קורים לנו דברים שאיננו אחראים להם ולפעמים זה נראה כל כך לא הוגן.

 

Tahuataהיום התשיעי

פרק 12

מתקיימת איזושהי שגרה: האוניה עוגנת במפרץ, אנחנו יורדים בספינה-רפסודה שנמצאת כרגיל על האוניה ומורדת למים בעזרת מנוף, הליכה קצרה אל הכפר הנמצא בעמק בין הרים גבוהים, 600-800 מ', נשות הכפר מקבלות אותנו בפרח ריחני שמושם אחרי האוזן, או בזר שמעטר את הראש או את הכובע. בכפר עצמו מכינים לכבודנו דוכנים ועליהם עבודותיהם של בני הכפר, עבודות בעץ – פסלים או קערות מעוטרות, שרשראות מזרעים צבעוניים, מצדפים או מעצמות בעלי חיים. העבודות יפהפיות והמחירים גבוהים. היום בכפר האפאטוני הכינו לנו תקרובת של בננות טריות, בננות מטוגנות, עוגת קוקוס, פרוסות פרי עץ הלחם בגריל, גויאבות, פומלה. אחר כך הכינו לנו ארוחת צהרים מלאה עלהגריל, תופפו לפנינו וגם רקדו. זו באמת הייתה קבלת פנים מיוחדת. אחר כך מטפסים לאיזושהי נקודת תצפית, לרוב מוצב בה צלב ופסל של האם הקדושה. מן הנקודה הזאת ניתן תמיד לראות את המפרץ, את האוניה ואת היאכטות העוגנות בו. המראה תמיד מרהיב, העלייה אינה קלה, חם מאוד ולח מאוד ואנחנו מזיעים. מחליפים בגדים 3-4 פעמים ביום, בכל פעם בה חוזרים לאוניה, למזלנו יש פה סידור מדהים- משאירים את הבגדים המלוכלכים על המיטה בתוך שקית המיועדת לכך ואלה חוזרים עוד באותו יום מגוהצים ונקיים. פטנט עולמי. מדי פעם אנחנו פוגשים את המפליגים ביאכטות ומחליפים איתם כמה מילים, כולם ספנים וותיקים, אנשים שהחליפו את שגרת החיים בחיים על פני המים, הם לוקחים איתם את ילדיהם, היום פגשנו נערים ונערות שמפליגים עם הוריהם כבר שנתיים, יצאו מקנדה או מאוסטרליה ו"הולכים" בימים. בקרוב "נסיים" את כל איי המרקיז ונתחיל בדרך בחזרה, שגם בה נבקר באיים, אלא שבחלק אחר שלהם. בין לבין התחלתי לקרוא את הספר טייפי שנכתב לפני 150 שנים על ידי הרמן מלוויל, שהיה ספן בן 27 כשכתב את הספר. הוא מספר על האוניה בה הגיע, על המפגש עם המקומיים, כשהגיעו למפרץ הראשון חתרו אליהם בני המקום בסירות קנו ואילו הנערות, שאסור היה להן לעלות לקנו, שחו אל האוניה, עלו עליה, ארוכות שיער, עירומות מן המותניים ומעלה, והספנים גברים צעירים רווקים שהיו 6 חודשים קודם לכן בים, קבלו את פניהן של בנות הים בפליאה, בשמחה, בהתלהבות ומעבר לזה, המחבר לא הרחיב את הנושא, פשוט נגמרו לו המלים. השם טייפי בלשון בני המקום פירושו "אוהבי בשר אדם", המחבר טוען שבכל המקרים בהם סופר על רציחתם של כל הספנים האירופאים על ידי מקומיים ברברים, האירופים הם שהיו האגרסיביים ורק כתגובה לאכזריותם של אלה הגיבו המקומיים בהתקפה וברצח. היום, כמובן, כולם נוצרים מסורים שהולכים כל יום ראשון לכנסיה היפהפייה שלהם וההיסטוריה הפכה לסיפורים.

 

Nuku Hiva פרק 13

הרגשה של סיום. האוניה כבר עושה דרכה חזרה, אנחנו עוברים על פני אותם איים בהם עצרנו בדרך הלוך, אתמול בערב נחגג ערב פולינזי ליד הבריכה ובו ארוחה כיד המלך והופעות חובבים, ביניהן גם הופעות של אנשי הסיפון שהופיעו בריקודים פולינזים. כל הנוסעים לבשו חג, התקשטו בפרחים, בבגדים ססגוניים. למסתכל מבחוץ נראה כאילו כולם חברים של כולם, יושבים ומדברים, צוחקים ונהנים. מעניין כמה אנשים ישבו שם והרגישו זרים, כמוני.אתמול היה היום האחרון במסע גילוי האיים, הגענו מוקדם למפרץ הנעלם באי אואה-הוקה, האוניה עגנה באופן המוזר ביותר בעולם: נכנסה עם האף למפרץ צר שנראה כמו קניון ולאט לאט הסתובבה 180 מעלות, במהלך הסיבוב היה שלב בו הירכתיים והחרטום כמעט נגעו בהרים. עם השלמת הסיבוב, מלחים שירדו בשתי סירות קטנות, קשרו את האוניה לסלעים וכך היא נשארה עוגנת למספר שעות, חוסמת את הגישה ואת היציאה מן המפרץ. לקראת סיום היום נכנסנו לשחייה קלה בים, המפרצים פה פתוחים, הגלים מכים בעוז, אין ריף אלמוגים וכמעט שאין דגים, יחד עם זאת המים מאוד נעימים ונקיים. מן החוף החזירו אותנו בסירות לאוניה. סירות שעליהן מטעינים, כרגיל, קוקוס, ערמו הפעם גם אותנו, זו הייתה עלייה רטובה מאוד, מעוררת הרבה צחוקים, חלק מן הנשים נישאו לסירות על זרועותיהם החזקות של הספנים. ההרגשה של סיום מעוררת איזשהו עצב, התרגלתי כבר לשגרה הזאת, מה נעשה מחר בבוקר אם לא נצטרך לקום בבוקר בשש, לרדת לארוחת בוקר, לרדת במדרגות האוניה לסירה הלוקחת אותנו לאי וכו' ? מצד אחד אחרי למעלה מעשרה ימים רחוק כל כך מהאנשים האהובים עלי, אני מרגישה געגועים גדולים, חושבת עליהם, רוצה להיות בחברתם, חולמת.אחד המדריכים על האוניה נקרא משה בן-עטר, נולד בכרתים, בן לאב יהודי, אינו דובר עברית, שחי פה באיים כבר 25 שנים. הוא נשוי לאשתו השלישית, אחרי שהיה נשוי לשתי נשים שלא רצו לחיות פה, אלא בפריז, וכרגע חי באי נוקוהיבה בבית הבנוי מול המפרץ בעמק בו חיות עוד ארבע משפחות, רק לאחרונה הם חוברו לרשת החשמל, אין להם קשר טלפוני ולא אינטרנט, יש להם שטח גדול עליו חיים חופשיים מספר סוסים, יש להם גינה עצומה ובה עצי פרי, אשתו עוסקת בשחזור של תרבות מקומית, הוא נוסע ובא עם האוניה, שלושת ילדיו מפוזרים בעולם: אחת בטהיטי, שניה בפריז ועוד אחד בצ'ילי- שם יש לו שלוש דירות. תקופה של מספר שנים הוא חי בזאיר ויעקב מאוד נהנה להחליף איתו שמות של אנשים ושל מקומות. הוא בחר את המקום בו הוא רוצה לחיות בלי להתחשב בלאומיות או בשורשים משפחתיים, פשוט על פי המקום בו הוא נהנה לחיות, וכמובן בו הוא מצא עבודה שמעניינת אותו. אדם נוסף הוא הרופא ששמו פרופ' ג'ורג' הלפרין*, יהודי שנע ונד בעולם, מדי שנה מבלה באוניה במהלך שתי הפלגות, הוא בן 80, לבוש תמיד לבן, רזה, מאוד בטוח בעצמו, ידידותי, שייך כיום לאוניברסיטה בהונג קונג (אולי פנסיונר שלה), חסר למישהו שיערער על דבריו. חי לסירוגין בפריס ובהונג קונג. יש אנשים שאינם קשורים למקום אחד.הבוקר בנוקו-היבה וויתרנו על ההליכה לנקודת התצפית (זוכרים ? הצלב בראש הצוק ?) ויצאנו לכפר שאת שמו ממש קשה לכתוב בעברית (וגם קשה לזכור), הפעם הגענו לאתר הסודי בו נמצאים מספר פסלי טיקי וכמו כן ראינו את השלט שהוצב פה לזכרו של מלוויל, שברח פה מן האוניה איתה הגיע בגלל עריצותו של הקפטן. בהמשך הוא כתב את הספר טייפי המתאר את הבריחה, החיים באי ועוד וכעבור כ-20 שנים נוספות כתב את הספר מובי דיק.

*האתר של הרופא:

www.drgeorges.net

והכתובת שלו:

drgeorges@drgeorges.net

בנוסף כתובת של ידיד שלו מן הטכניון בחיפה שעוסק במחקר בנושא פרקינסון ואלצהיימר

www.polyu.edu.hk/ffs

 

polyphenolsלחפש

 

פרק 14

להיות יהודים באוניה.

העובדה שאנחנו ישראלים מבדילה בינינו לבין שאר הנוסעים. אנשים מגיבים ומתעניינים, חלקם אומרים לנו: "יש לי כמה חברים טובים שהם יהודים", צרפתי אמר:"אני כל כך מעריך את התרומה של היהודים לאנושות", אחרים מספרים שיש בעיר שלהם קהילה יהודית גדולה והם רואים אותם הולכים בכל שבת לבית הכנסת. העובדה שאיננו אוכלים בשר מתפרשת כאילו אנחנו מקפידים על כשרות. היום בארוחת הבוקר, יעקב אמר לזוג הגרמנים שסעדו איתנו שגרמניה עבורו מתקשרת תמיד לשואה. לא ראיתי שהם נחנקו מן האמירה הזו, להיפך, הם אמרו שאכזריות התגלתה גם כאן, באיים, כשהגיעו לכאן ראשוני האירופאים ובאחד המקרים התפאר אחד הספנים שהוא יכול להרוג שני מקומיים בכדור אחד ולא הסתפק במלים. הלאום והדת הם המזהים הראשונים באמצעותם אנשים פה מציגים את עצמם וכן הנושא המקשר אנשים זה לזה – אוסטרלים מתרועעים עם בני עמם וכן הלאה. כשמדובר בצרפתים או בגרמנים, שלרוב יודעים לדבר רק בשפתם, הלאום הוא הבסיס המשותף לקשר והם נראים כמעט תמיד בחברת בני עמם. אנחנו היחידים השייכים לדת אחרת, ליבשת אחרת וכמובן לארץ אחרת. יעקב אומר שהוא מרגיש אהדה לישראל, אבל אני חושבת שהוא זוכה לאהדה, כיון שהוא חברותי, מתרועע בקלות, משוחח בכל השפות. אנשים שואלים אם בטוח לחיות בישראל, הם חשופים לשידורי חדשות מהארץ בהם מציגים אירועי טרור. הם מתקשים להאמין שאפשר לחיות בארץ בשקט. אוסטרלים ספרו לנו שאצלם בני כל דת יכולים לחיות בביטחון והוסיפו שלעתים שומעים על מקרים של ניאו-נאצים. מיד מתעוררת המחשבה שרק בישראל אנחנו חופשיים מן הפחד מאנטישמיות ומצד שני, כמובן, חשופים לפעילות טרור שמיועדת לתקוף אותנו כישראלים וכיהודים. מן הבחינה הזאת אנחנו מרגישים פה בטוחים, אין פה אף ישראלי וארגוני טרור לא יטרחו להגיע לכאן כדי לבצע כאן פיגוע. הערב יום העצמאות ויעקב החליט שאם אחרים מציינים את יום הנישואים ה-60 שלהם על האוניה (מאמינים ?), אז גם לנו מותר לציין את יום ההולדת ה-60, אז אחרי התייעצויות ועידודים, הוא בקש מכולם להרים כוסית לכבוד מדינת ישראל (בארוחת ערב) ואחר כך הזמין את כולם לצפייה במצגת מהטיול ובמצגת על ישראל. זה לא היה פשוט, כי צריך לדבר גם באנגלית וגם בצרפתית. הייתם צריכים לראות את השגריר החדש של ישראל באיי פולינזיה הצרפתית דובר צרפתית רהוטה ומסביר את הצורך במדינה יהודית. כולם פרגנו ומחאו כפיים והאמת היא שהוא באמת היה בסדר וזה גם לא היה ארוך.

 

פרק 15

היום ה-13 בים

עזבנו את הארכיפלג של המרקיז וכרגע אנחנו בדרך אל הארכיפלג טואמוטו, השמות פה מוזרים יותר ממה שהדמיון מרשה, הם זרים לנו ואנחנו לא זוכרים אותם. מאתמול הים גלי, לא סוער, אך להפתעתנו איננו סובלים ממחלת ים. כשהולכים, נזרקים מצד אל צד, כששוכבים על הצד, מתגלגלים קלות אחורה וקדימה. זה לא הכי נוח, אבל זה מפריע הרבה פחות ממה שחשבנו. בעבר (הלא רחוק), לא יכולתי לעלות על סירה מתנדנדת וכרגע אני חיה פה בשלום עם המצב. זה כוחו של הרגל. היום אנחנו מבלים את כל היום בשיט, מדי פעם הרצאות, לא כולן מעניינות, אוכלים, משוחחים, קוראים וכותבים. והמשך הספר: הספן שברח מן האוניה, הצליח להעפיל על ההרים וגם לרדת לעמק, הפחד הגדול שלו ושל חברו הוא שהם יפלו לידיהם של שבט אוכלי האדם הטייפי. הם יודעים שקיים שבט נוסף, ההרפר, שאינם אוכלי אדם וכל הדרך לעמק הם שואלים את עצמם – הרפר או טייפי ? הם לא יכולים עוד להתחבא, כי אין להם אוכל, מחסה וכמו כן הוא סובל מכאבים איומים בברך עקב פציעה. במהלך הירידה לעמק, הם מנסים להתקדם לאורך המפל, לעתים נעזרים בשורשי עצים כדי לקפוץ, אין דרך וכל השטח סבוך ביותר. קרוב לעמק הם נתקלו לראשונה בעקבותיהם של בני אדם. המפגש עם זוג צעיר מבני המקום מפתיע את שני הצדדים. אלה לוקחים אותם למחסה ולשם מגיעים כל בני השבט כדי לצפות בהם-הזרים. אלה, כנראה, הלבנים הראשונים שהם ראו, כיון שההרים היו בלתי עבירים ואף אדם לא הגיע לכאן מבחוץ. בני השבט מכוסים קעקע, טאטו, על פני כל הגוף. הנשים מתוארות ביופין הטהור והמרתק. עור שחום, שער חום ובורק, גוף שניזון מפירות, מאויר נקי ומאווירה שלווה. שלושה ימים מטפלים בהם בני השבט, מאכילים אותם, דואגים להם למקום שינה, לכיסוי הגוף, כשהם מתרחצים שוב מגיעים כולם, משתאים לראות את הגוף העירום הלבן, מטפלים בפציעה. הספן יודע את המילה המקומית שמשמעותה "טוב" וכשהם מנסים לברר טייפי או הרפר, עונים להם בני השבט "טייפי טוב". בני השבט מדליקים מדורה ענקית והספן וחברו יושבים במחסה, רואים את הדמויות העוברות, הרוקדות ליד המדורה וחושבים מתי יבואו לבשל אותם. החבר אומר, לשם מה אתה חושב שהאכילו אותנו כל כך טוב ? ממש עמי ותמי.

מחר הטיול שלנו על גבי האוניה עומד להסתיים, שבועיים – זה המון זמן. לי מספיק. אנשי הצוות יוצאים לדרך שוב בעוד שבוע. יש פה מהנדס מרומניה, האוניה נבנתה ברומניה והושטה לכאן והוא מלווה אותה כבר 6 שנים, לעת עתה הוא מצא שהסידור הזה מוצא חן בעיניו, השתחרר מעמו, ממולדתו ומאשתו, עבר לגור (בין הפלגה להפלגה, מדובר בשבוע ימים) בטהיטי ואת שאר הזמן מבלה, כמובן, באוניה, פוגש כל פעם אנשים אחרים, שותה יין, אוכל היטב, עובד מעט (כי לטענתו אם דואגים לטיפול נאות, אין צורך אחר כך לתקן ולטפל בתקלות) ונהנה מהחיים. לדבריו הוא מוכן להמשיך כך תמיד. אז אנחנו לא עוברים לגור פה באוניה, החלטנו על כך הבוקר, אנחנו זקוקים לחיבוקים ולנשיקות של האהובים עלינו.

פרק 16 בורה בורה

שעה קסומה. יושבת במרפסת עץ מול המים, שלושה מטרים מן המים, מי האוקינוס, זה מה שאני תמיד מחפשת, בית, אם אי אפשר בית, אז חדר שכל החלון החיצוני שלו נשקף אל המים. מן הסלון, מן המיטה, מן המרפסת, כל המפרץ מולנו. שקט. מדי פעם חוצה סירת מנוע או סירת מפרש, דג קופץ מתוך המים, שחף מרחף, מרחוק נשמע תיפוף. השמש זה עתה שקעה והעננים אדמדמים, אחר כך לבנים. המים עכשיו כחולים-שחורים, כשהגענו לכאן בצהרים, לאי בורה בורה, המים היו צבועים בטורקיז עז, מנין נובע הצבע הזה ? לא מן השמים, הם צבועים בתכלת. כנראה קרני השמש נשברות כאן באופן מיוחד, זה לא פלא, גם הלב נשבר מול היופי הזה של הלגונה, של המפרצים, של האיים הקטנטנים המיוערים והמכוסים בעצי קוקוס, של החול הלבן, של מאות המפרשיות ששטות הלוך ושוב כאילו איבדו את הראש. נהיה פה שמונה ימים, במועדון הקלאב-מד. מיד כשהגענו, אחרי קבלת הפנים המקובלת כאן, שרשרת של זר פרחים ריחניים וכוס מיץ פירות טרופיים, סובבנו קצת בכפר ומן החדר פשוט צעדנו שלושה צעדים ונכנסנו למים, אלה חמים ונעימים. בתחילה לא רואים כלום, אך אחרי כמה מטרים ניתן לראות דגים ומעט אלמוגים. כדי לראות יותר נצטרך להתרחק קצת בעזרת סירה. אתמול יעקב ראה דגים קצת יותר גדולים, הגענו לאי אלמוגים בקבוצת האיים טומורואה ושם ניתן היה לבצע צלילת בלונים יעקב תמיד מברר אם יש כרישים באזור, אם אפשר לדאוג, הוא דואג, אז הבטיחו לו שהכרישים כאן ידידותיים, הסירה שלקחה אותו הורידה סל מלא דגים והם הגיעו מכל הכיוונים, ארוכים, מבריקים וכסופים, כמו חניתות נשלחו בסל הדגים, יעקב לא עניין אותם, למזלו, הם עקפו אותו בין הידיים, בין הרגליים, מאחורי הגב ולפני הפנים, כל האויר נגמר לו ומזל שהיה שם מדריך שהושיט לו את צינור האוויר שלו, אחרי ההתרגשות הזאת, דגים רגילים כבר לו יהיו אתגר גדול עבורו.

 

 

פרק 17

בורה בורה

החדר שלנו מלא בפרחי היביסקוס, אדומים, כתומים וצהובים. זה הקישוט המקובל לראשי הנשים, לחדרים. הנשים המקומיות ככלל מקושטות בפרחים או/וגם בפנינים שחורות, שהן המוצר הנמכר ביותר באיים. במסגרת המחקר הנוגע לצבע המים, הסקנו שקרני השמש הפוגעות בקרקעית הלבנה הרדודה יחסית העשויה מגרגרי אלמוגים שנשחקו הן שגורמות לצבע המים להראות טורקיז. הצילום הידוע של מי טורקיז, חוף ים לבן, נערה בביקיני ודקל שפל צמרת מתממש פה בכל פינה ופינה בהבדלים מזעריים: לעתים הנערה אינה לובשת בגד ים כלל ולעתים הדקל ניצב זקוף, כל השאר חי וקיים ואנו עדים לכך. החיים פה אינם פשוטים, קודם כל ההתמודדות עם הארוחות, כידוע לכל בר בי רב, הארוחות בקלאב מד טומנות בחובן את ההזדמנות להפוך לגדולי מידות באופן בלתי יאמן ויש כאן כמה עדויות חותכות לכך, בנוסף לכך מגוון אפשרויות הספורט הימי עולות על כל דמיון, לעת עתה הספקנו להתמחות בהשטת קטמראן, שחינו עם דגים ובלי דגים ומחר צפויות לנו הפתעות רבות נוספות, כולל אופנוע ים ושיט בקאנו. אז, אנחנו לא שוכבים כל היום בטן-גב, כמו כמה פרטיזים פה, אלא מנצלים כל רגע פנוי במיצוי כל האפשרויות, עוד מעט לא יישאר לנו אוויר בכלל. הכל מתנדנד, גם כשאני עומדת, גם כשאני יושבת וכו' הכל נע ונד, אם תהיה פה רעידת אדמה, לא ארגיש כלל. אמנם סיימנו את השיט באוניה לפני שלושה ימים, אבל התנודות ממשיכות, יתכן שהסיבה היא שאנחנו שטים בקטמאראן ומוסיפים חטא על פשע. לפחות בלילה אפשר סוף סוף לשכב על הצד. הבחורים והבחורים הצעירים שעובדים פה כג'י-או, הצוות של הקלאב, מגיעים מכל העולם. הבחור שהדריך אותנו בשיט הקטמאראן הגיע מצרפת, בן 22, בעל 13 שנים ניסיון בשיט, נמצא פה כבר שנה ומעונין להשאר פה עוד חצי שנה, קודם לכן "שרת" בקלאב בסיציליה, זו התנסות לא רעה לגמרי עבור צעירים, גם חיי חברה ערים, גם הדרכה בתחום שמעניין אותם, גם מגיעים לכל מיני מקומות אטרקטיביים בעולם, גם נהנים מהתנאים המעולים מהם נהנים האורחים ועוד מקבלים שכר. המדריך הזה, לדוגמה, יוצא מחר ל-8 ימי חופשה והתכנית שלו היא לא לעשות כלום בבקרים, לא לעשות כלום בצהריים ואותו הדבר גם בערב, לעומת זאת בלילה יישן על חוף הים באי קטן סמוך, מקסים ביותר, בו בקרנו עם הקטמאראן. אז אי אפשר לומר עליהם שהם חיים חיי בטלה, ולפעמים יש להם תיירים נודניקים, אבל הם נהניםמהתקופה הזו. לגבי ה"לא לעשות כלום", בספר "טייפי" המספר מתאר את חיי בני השבט ואומר שרוב הזמן הם ישנים, קמים מאוחר בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר מעשנים ויש מי שתופס תנומה, בצהרים כל בני הכפר ישנים – סייסטה, ובערב אחרי המפגש החברתי בו משוחחים, מספרים סיפורים וצופים בנערות רוקדות, שוב הולכים לישון וישנים היטב.

 

פרק18 קדימה אוכל....

הפרק הזה אינו מיועד לילדים, לשומרי כשרות, לשומרי דיאטה ולאוכלי צמחים.

עד עכשיו הזכרתי את הארוחות בקלאב מד בורה-בורה, אך אני חושבת שאזכור בלבד אינו מספיק ולכן אקדיש לכך פרק. המסעדה כולה ממוקמת באתר פתוח מקורה מטרים ספורים מן המים. בעצם ניתן לראות את הים מכל נקודה במסעדה, אלא שאנחנו מעדיפים תמיד את השולחן שנמצא על החול, 3 מטרים מן המים. אז הארוחה מתחילה בשאלה איזה יין אנחנו מעדיפים, כמו בכל מסעדה טובה, אלא שכאן העניין הזה כלול במחיר ששלמנו כבר, אז זה כאילו חינם, אז בשביל מה לשתות מים ? אחר כך מתחילה החגיגה. אנחנו עושים סיור ראשון בין אתרי המנות, התרשמות ראשונה, מחליטים היכן להתמקד, זה לא פשוט. יש ארבעה-חמישה סוגי דגים, פירות ים, מיליון תוספות, ירקות ופירות. מסתבר שחלק גדול מן המנות מוגשות חיות לחלוטין, לא הם כבר לא נושמים, אבל לא נעשתה עליהם שום פעולה מבין הפעולות המוכרות: אפיה, טיגון, בישול. זה חוסך המון עבודה, קונים את הדג, רצוי במצב מת, ופשוט פורסים אותו בסכין חד. אני חושבת שאעבור לדרך הגשה זו, אקנה אפרוס ואגיש. לא צריך ללכלך כלים, לטרוח, אפילו לא צריך לחפש מתכונים, מקסימום עבור הרוטב, וזה גם חוסך אנרגיה. חוץ מזה, יש סוגי בגטים שונים, עם אגוזים, עם פרג – חוץ מלחם לא צריך כלום. והמנות האחרונות, אנחנו משתדלים להתעלם מהן, אבל כשיש גלידה, עם רוטב שוקולד ופירורי שוקולד ושבבי שקדים ופירות חתוכים שאפשר להוסיף מעל או מתחת... את המסלול הזה אנחנו עוברים שלוש פעמים ביום. חוץ מזה, אנחנו מסיימים מנה מיד מגיע מלצר ומסיר את הצלחות מן השולחן ואנחנו מוכנים לגשת לקחת מנות נוספות. ומעל לכל – האויר הנקי שנושב אלינו מן הים, קריר ונעים ומשיב את רוחנו לאחר הארוחה. אנחנו נאנחים, אוי יו יו והקוראים הנכבדים כבר יבינו מדוע אנחנו נאנחים.

 

פרק 19 – גן עדן ששמו בורה בורה

בחדר מול החלון אני צופה בים, עובר שחף, עוברת אנפה אפורה, אחריה סירת מרוץ, מפרשית, גלשן-רוח ואיש תלוי מאחוריו משתקף במפרש הפתוח, עננים עוברים וחוצים את שדה הראייה, ממש תמונה קינטית. היה לנו יום מקסים, יצאנו לטיול בסירה קטנה, הגיע צעיר מקומי בסירה מקושטת, סירה כזו פגשנו כבר במדגסקר – בצידה האחד מחובר מוט מאזן שחוצה את המים במקביל אליה. הצטרפו עוד מספר אנשים והמסלול עבר בתחנות קבועות, פגשנו שם סירות נוספות שהביאו תיירים לאותן נקודות במים. בהתחלה שוחים עם דגים, הנערים המקומיים מביאים איתם שלל דגיגונים קפואים כמחווה לדגים במים ואלה מתקבצים סביבם באלפים, דגים בכל הצבעים ובכל הגדלים, במיוחד המפוספסים הנראים כמו זברות והם מקיפים אותנו, הנער צולל עמוק ומוציא ממקום רבצה מורנה, מאכיל אותה וכמעט נושא אותה על כפיו למעלה. בנקודה השניה מחכה לנער משפחה שלמה של מנטה-ריי, טריגון, המים רדודים והם סובבים את הסירה, מטפסים על כל מי שיורד ממנה, מבקשים דגים, האמיצים מאכילים אותם בשתי נקודות פעורות שנמצאות מתחת לעיניים, זה מאוד מוזר, גם אנחנו אוכלים בעיניים, אבל לא מכניסים לשם את המזון. אל הנקודה השלישית הוא מגיע לאחר שהוא יוצא מן הלגונה אל הים הפתוח, הסירה ניצבת רחוק מהחוף והגלים נשברים כמה עשרות מטרים לפנינו לתוך הריף. הם גבוהים מאוד במקום הזה וממש מדהים לראות אותם מתנפצים כשאנחנו נמצאים מאחוריהם, המים כחולים כהים וכשאנחנו יורדים לצפות, מתגלים לנו בנוסף לעשרות דגים שחורים, גם המוני כרישים גדולים שסובבים סביב, לא ממש מתקרבים, אבל נמצאים במרחק של כ-5 מ' מאיתנו, המונים ואנחנו רואים אותם ברור ביותר. גם למטה בקרקעית העמוקה אנחנו רואים כריש ענק. בנקודה הבאה שוחים בלגונה הרדודה, המים חמים ונעימים. עכשיו גם אנחנו רעבים, הציבו שולחן במים, ובאי אליו הגענו כבר מתאבך עשן. דגים בגריל ועוד כל מיני טובין, כשרציתי לרוקן את הכוס ממים כדי למלאה ביין, פשוט שפכתי את התכולה לצידי, את השאריות זרקנו לדגים ששחו לצידינו. אחר כך טיילנו באי והנער הסביר לנו איך הם מכינים את המקלעת בה הם משתמשים לכיסוי הגג. 3000 מקלעות באורך מטר דרושות לכיסוי גג קטן אחד. טיילנו עד לצידו השני של האי, 5 דק' בערך. מסתבר שבורה בורה היא אי געשי, שכפי שנאמר פה באחד הפרקים הקודמים ומי שקרא היטב, זוכר, טיבם של איים כאלה לשקוע באוקיינוס, כאחד ס"מ מידי שנה, ובכן חוץ מזה שהוא אי געשי, נוצר סביבו ריף של אלמוגים, ככל שהאי שוקע, כך גדל השטח שבין האדמה לבין הריף, וכאן הזמן להזכיר שריף אלמוגים הינו איבר חי הגדל כל הזמן, ושטח זה מתמלא במי האוקינוס והוא הוא הלגונה המפורסמת של בורה בורה.במהלך כל הטיול הזה ובמקביל להנאה הגדולה, אנחנו צמודים לטלפון הסלולרי, עמית ומיטל הודיעו שבקרוב מאוד מאוד, עוד מספר שעות, נזכה לנכד חדש. ילד קטן יצטרף למשפחה שלנו עוד מעט קט. אנחנו כמהים לשמוע שהכל בסדר ושהם מחזיקים אותו בידיהם, מאושרים. בעוד שישה ימים נוכל גם אנחנו להחזיקו ולנשקו. ברוך הבא לעולם. הלוואי שיזכה גם הוא להגיע לבורה בורה או כתייר או כדי לעבוד פה בקלאב-מד, מומלץ מאוד.

 

פרק 20 והימים עוברים

הארוע הכי חשוב שקרה לנו אתמול (14.5.08) הוא שנולד לנו בשעה טובה נכד, לעמית, למיטל ולליאור נולד ילד קטן וחמוד משקלו כ-3.300 ק"ג ושמו עדיין לא ידוע ועכשיו כשהם שמחים ומאושרים ואנחנו איתם, אנחנו יכולים להמשיך בשקט עוד מספר ימים ליהנות מן הלגונה של בורה-בורה.

למזלי ולמזלו (הוא לא יודע את זה) תחנת המפרשיות נסגרת בשעות הצהרים וחובה להחזיר את המפרשית עד 12:30, ולא- מי יודע לאן היינו מגיעים בקטמאראן הקטן עליו אנחנו מתמרנים כל יום שעות על גבי שעות. אנחנו הראשונים המתייצבים בתחנה עם הפתיחה, מצטיידים במים, השאר עלינו, בגד ים, חולצה, משקפי שמש וכובע. מול החוף שלנו שני איונים קטנטנים וכן חלק נוסף של האי, הוא פשוט מתפתל האי ואנחנו לא תמיד יודעים מה שייך לאי הגדול ומה שייך לאיים קטנטנים הנמצאים בשונית ואנחנו מכוונים את המפרשית לכיוון האיונים האלה, מרחק של כ-4 ק"מ, אפשר להגיע לשם גם בקאנו, אלא שהניסיון שלנו עם קאנו נמשך זמן קצר בלבד שאחריו סבלתי מכאבים בחגורת הכתפים, השרירים האלה שלי אינם רגילים לפעול. בשיט עצמו אני משתדלת להפריע כמה שפחות, יעקב מאוד עסוק עם המפרש הגדול, הקטן, המשוט המכוון וכל החבלים הקשורים לכל אחד מהנ"ל, אני שוכבת לי מנומנמת, מקשיבה לפכפוך המים, חושבת על משפטים שאני רוצה לכתוב, שוכחת אותם אחר כך, נראה לי שהכי טוב לכתוב את הדברים בזמן התרחשותם, אבל כמעט תמיד הם נכתבים בדיעבד וחלק נעלם או נשכח או משתנה. מדי פעם הוא אומר לי, אוי קפץ דג, או צב הוציא את הראש ואז אני מתרוממת ומחפשת את מה שלא קיים כבר. המים פה כל כך שקופים שלעתים נדמה לי שאנחנו שטים בסירת זכוכית, רואים כל סלע כל דג, את החול הלבן שבקרקעית. הבוקר התקרבנו עם המפרשית לפלח האי שממול, כולו עטוף בעצי קוקוס וצמחיה סבוכה אחרת, והחול הלבן מרחוק נראה מזמין והאזור שומם ולרגע נדמה שאנחנו מגיעים לחוף רק שלנו וככל שאנחנו מתקרבים מתגלים בתים בין העצים, צריפים, ומתברר שכל השטח בנוי ואנחנו עוצרים בחול ומחפשים מקום לשבת רגע בצל עצי הקוקוס, זוכרים כמה מסוכן לשבת בדיוק מתחת לפרי, יעקב אומר שכל שנה נהרגים עשרות אנשים מפגיעה של פרי הקוקוס שזה מספר הרבה יותר גבוה ממספר האנשים שנטרפים, נאכלים, נפגעים על ידי כרישים. אז אם לא נשב, אולי נטייל קצת ונכנס למים, אבל בדיוק שם התרכזו כל האצות, אולי זה כיוון הזרם, אז זנחנו את המקום ויצאנו לחפש נקודה ראשונית אחרת והספינה מתנדנדת קלות על הגלים ואני מדמיינת שאנחנו ניצולים מאיזושהי אניה טרופה שמטלטלים בסירת ההצלה כבר שבוע או שבועיים ללא מים, השפתיים שלנו כבר בקועות מחוסר מים, העור שרוף ואין יבשה או אוניה באופק. כשאנחנו מגיעים לחוף שממול, אנחנו קופצים למים והם כל כך טובים, שקופים, אי אפשר להחזיר אותי לספינה. כל הדמיונות נטרפים במים וכך אנחנו ממשיכים עד הצהרים ומיד אחרי מנוחת הצהרים, שוב עד השקיעה, מזמנים לעצמנו חוויות חדשות, שקטות, משליכים עוגן, קופצים למים באמצע הלגונה ומתקשים לחזור אחר כך לספינה, מתגלגלים מצחוק במהלך הנסיונות. אם דאגתי מה נעשה פה אחרי שכבר היה נדמה לי שגילינו הכל, מתברר לי שאפשר להמשיך ליהנות מן השגרה הפשוטה הזו שבנינו לנו כאן.

 

פרק 21

בגדים בבורה בורה

בעיקרון הם מיותרים לחלוטין כאן, די בעור שחום, עדיף כמה שיותר כהה ואתה מסודר, אם אם לך כזה, אתה יכול לסדר לך עור כזה במהלך שבוע-שלושה שבועות במקום, אתה פשוט מפקיר את גופך-עורך ומה שבתוכו לשמש והיא כבר תעשה את העבודה. הרבה אנשים מגיעים לכאן ומיד אחרי ארוחת הבוקר הם משתרעים על כסאות הנוח, פשוקי איברים, פניהם אל השמש כדי לקלוט כמה שיותר ממנה ובאמת בערב הם נראים עשויים היטב. אנחנו מחליפים בין שני בגדי הים שהבאנו (שניים לכל אחד), וכמו כן לוקחים איתנו לכל הפלגה בגדים לכיסוי הגוף, יעקב לוקח חולצת פלנל משובצת ומכנסי עבודה שחורים ארוכים ואני לוקחת מכנסים לבנים ארוכים וחולצה קצרה את אלה אנחנו לובשים מעל בגדי הים, כדי שהשמש לא תעשה לנו מה שהיא עושה לאחרים. רוב היום אנחנו בים, מעליו, בתוכו מתחתיו, רק כשאנחנו מגיעים למקלחת התחפושת הזו מתחלפת בבגדים רגילים, גם אלה מינימליים וכמו כן כיון שכמעט איננו לובשים אותם, הם לא מתלכלכים. חסכון גדול. אז הבגדים הרטובים שלבשנו בים מגיעים למרפסת ושם הם מתיבשים במהירות ומוכנים מיד להפלגה הבאה. כשציינתי שאנחנו לובשים בגדים מינימליים, הכוונה היא שדי כאן במין סמרטוט הכרוך על הגוף או קשור באיזו שיטה, כדי להקרא לבושים, הבד הזה מאוד נוח, לרוב נשים משתמשות בו וכאן באמת יש מינימום מאמץ גם בבחירה, גם בכביסה, גם ביבוש וגם בגיהוץ, אין צורך בכלום. כורכים סמרטוט והכל בסדר. יש נשים שמשפרות עוד יותר את הרעיון של שימוש מינימלי במעטה חיצוני והן עוטות על עצמן את עורן פלוס כיסוי תחתון מזערי, רעיון זה תופש כאן על גופן של נשים בכל הגילאים ובכל המידות. גברים מקומיים, גם הם לא משנה מהי מידת גופם ויש כאלה ששכחו להסתכל במראה בשנים האחרונות, עוטים על גופם מין סמרטוט קטן הנכרך על המותנים, מאחור הוא אינו מכסה כלום, ממילא לכולם יש אותם שני פלחים ומלפנים הוא מכסה את מה שיש לכסות. כאן זה טוב ומתאים כל השנה, הטמפרטורה בחוץ הינה 30 מעלות והחום של המים 28 מעלות, הכל בסדר, אף אחד לא דואג, רק צריך להתמסר, לחום, לשקט, לאוירה, לשמוט את הרגלים מן הקרקעית ולהניח לגוף להתאזן על המים, הכל קל, הכל נוח, לא צריך להתאמץ, לא צריך לעשות דבר. היום והלילה יתחלפו מעצמם, הרוח תמשיך לנשוב והגלים ימשיכו להתנפץ אל השונית. בתוך הלגונה רק גלים קלים שנוצרים כתוצאה ממעבר של סירה ירעידו את המים השקופים. מי המציא את בורה בורה ?

 

 

 

פרק 22

בגדים בבורה בורה

בעיקרון הם מיותרים לחלוטין כאן, די בעור שחום, עדיף כמה שיותר כהה ואתה מסודר, אם אם לך כזה, אתה יכול לסדר לך עור כזה במהלך שבוע-שלושה שבועות במקום, אתה פשוט מפקיר את גופך-עורך ומה שבתוכו לשמש והיא כבר תעשה את העבודה. הרבה אנשים מגיעים לכאן ומיד אחרי ארוחת הבוקר הם משתרעים על כסאות הנוח, פשוקי איברים, פניהם אל השמש כדי לקלוט כמה שיותר ממנה ובאמת בערב הם נראים עשויים היטב. אנחנו מחליפים בין שני בגדי הים שהבאנו (שניים לכל אחד), וכמו כן לוקחים איתנו לכל הפלגה בגדים לכיסוי הגוף, יעקב לוקח חולצת פלנל משובצת ומכנסי עבודה שחורים ארוכים ואני לוקחת מכנסים לבנים ארוכים וחולצה קצרה את אלה אנחנו לובשים מעל בגדי הים, כדי שהשמש לא תעשה לנו מה שהיא עושה לאחרים. רוב היום אנחנו בים, מעליו, בתוכו מתחתיו, רק כשאנחנו מגיעים למקלחת התחפושת הזו מתחלפת בבגדים רגילים, גם אלה מינימליים וכמו כן כיון שכמעט איננו לובשים אותם, הם לא מתלכלכים. חסכון גדול. אז הבגדים הרטובים שלבשנו בים מגיעים למרפסת ושם הם מתיבשים במהירות ומוכנים מיד להפלגה הבאה. כשציינתי שאנחנו לובשים בגדים מינימליים, הכוונה היא שדי כאן במין סמרטוט הכרוך על הגוף או קשור באיזו שיטה, כדי להקרא לבושים, הבד הזה מאוד נוח, לרוב נשים משתמשות בו וכאן באמת יש מינימום מאמץ גם בבחירה, גם בכביסה, גם ביבוש וגם בגיהוץ, אין צורך בכלום. כורכים סמרטוט והכל בסדר. יש נשים שמשפרות עוד יותר את הרעיון של שימוש מינימלי במעטה חיצוני והן עוטות על עצמן את עורן פלוס כיסוי תחתון מזערי, רעיון זה תופש כאן על גופן של נשים בכל הגילאים ובכל המידות. גברים מקומיים, גם הם לא משנה מהי מידת גופם ויש כאלה ששכחו להסתכל במראה בשנים האחרונות, עוטים על גופם מין סמרטוט קטן הנכרך על המותנים, מאחור הוא אינו מכסה כלום, ממילא לכולם יש אותם שני פלחים ומלפנים הוא מכסה את מה שיש לכסות. כאן זה טוב ומתאים כל השנה, הטמפרטורה בחוץ הינה 30 מעלות והחום של המים 28 מעלות, הכל בסדר, אף אחד לא דואג, רק צריך להתמסר, לחום, לשקט, לאוירה, לשמוט את הרגלים מן הקרקעית ולהניח לגוף להתאזן על המים, הכל קל, הכל נוח, לא צריך להתאמץ, לא צריך לעשות דבר. היום והלילה יתחלפו מעצמם, הרוח תמשיך לנשוב והגלים ימשיכו להתנפץ אל השונית. בתוך הלגונה רק גלים קלים שנוצרים כתוצאה ממעבר של סירה ירעידו את המים השקופים. מי המציא את בורה בורה ?

 

 

פרק 23

גשם

כמו תמונה העשויה מצבעי מים, נשטפת במים והופכת להיות עיסה אפורה לא מובחנת, כך קרה לתמונה של הלגונה, הגשם הפך את כל הצבעים הבורקים לאפור, המים, השמים ואפילו העצים שעל האי ממול. שעה אחרי שוב הכל חוזר לקדמותו, מגוון של צבעי כחול עד ירוק צובעים את המים, ירוקים שונים צובעים את היבשה. עם ערב לאחר השקיעה המים מקבלים גוונים חדשים, של וורוד עדין ותכלת. אנחנו מגלים שוב שהמפעים מכל הוא הטבעי. גם מתחת למים הצבעוניות של הדגים יוצאת דופן, צהובים כמו פרפרים, מפוספסים שחור-לבן כמו זברות, כתומים וכחולים כמו תוכים ויש גם שקופים אותם אנחנו רואים לרוב בקבוצות, שקטים כאילו ישנים, נעים ביחד רק כשמישהו מפר את השקט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מטרת האתר
שם
המלחמה שלי 1973
תמונות מהמלחמה
מאיר טוטמן 342
=======================
האיסלם נגד העולם
מבט מתוך עין הסערה
מלחמה בהסתה -דוריאן
אל השופט גולדסטון-דוד אלטמן
לישון עם אויב
שר החוץ ליברמן באו"ם
האוייב הוא האיסלם -גורביץ
אסור להכנע לאיסלם - וילדרס
התיישבות יהודית בארץ ישראל
מצגת הבלוף הגדול
ווילדר youtube
דרישת נקמה -הלל ויס
===================
יומני מסע של אירית פורת
פולין 2008 - יומן מסע
איי מרקיז - יומן מסע
קונגרס זכויות אדם במנילה 2008
מכתבים מהפיליפינים א
מכתבים מהפיליפינים ב
מכתבים מקורפו יוון 2009
CINQUE TERRA 2009
תעלות המים בורגונדי צרפת
CINQUE TERRE 2011
מכתבים מסיציליה קלב מד
יומן מנילה 2011
יומן בורקאי 2011
יומן סיאול 2011
מכתבים מסן מוריץ 2012
מכתבים מיפן 2012
מכתבים מסין 2012
מכתבים מאיי לפוטן נורבגיה 2012
Kirgistan 2012
תעלות סקוטלנד 2014-יהודה יגר
=====================
פסק דין שופטת ברוש 2010
כתבה בעיתון רחובות 2010

 

         .